ביתן מס' 16- פרק י"ב:

ליהי הביטה בנערה שנכנסה דלת מגורי הבנות. לפי הגודל, ליהי יכולה להיות דודה שלה לפחות. ליהי הייתה נערה גבוהה מאוד, ואמנם לא שמנה, אך הייתה לה נוכחות ומעט כריזמה. הנערה השניה, לעומתה, הייתה דקיקה וכמעט הסוותה את עצמה יחד עם הקיר. וגם, לא נעים לומר- היא דתיה. האם הן יסתדרו ביחד? ואולי יתפתחו דיונים מעצבנים והנערה הרזה באה לפה רק כדי להטיף לה ולהחזיר אותה בתשובה? 'טוב, לעזזל החששות, תהיי נחמדה!'

"היי. אני ליהי" הציגה עצמה בחיוך.

"אני שבות. נעים להכיר."

שבות העיפה מבט מסוקרן לעבר המיטה בה ישנה איילת. "מי זאת?"

"זאת..איילת..היא..היא כנראה מאוד עייפה-בטח הגיעה מרחוק.."הסבירה ליהי ונשמעה לעצמה צולעת וחסרת ביטחון.

"אולי כדאי שתתחילי לארגן את הדברים שלך בארונית?" הציעה לשבות הדתיה.

"עזבי, אין זמן. דיברתי עם אחת המדריכות, והיא אמרה שעוד עשר דקות מכנסים את כולם" שבות השיבה בידענות "אה" מלמלה ליהי, והרגישה מיותרת יותר ויותר מרגע לרגע. 'כל מה שאני מציעה לא במקום. אני לא מסתדרת עם אף אחת מהבנות' חשבה בדכדוך.

איילת, שלא ממש ישנה, שמעה את חילופי הדברים, וקצת ריחמה על ליהי שבטח לא מרגישה עכשיו בנוח. היא פנתה לשבות

"גם 10 דקות יכולות להספיק לך. ואפילו אם לא, תוכלי לפחות להתחיל, מה מזיק? ככה יותר תכירי את החדר, ותרגישי בבית." ליהי חייכה אל איילת בתודה.

"טוב. אתן בטח צודקות.." שבות נכנעה, וניגשה לסדר את תיק הרחצה שלה בחדר השירותים.

בינתיים, במגורי הבנים, התווכחו הנערים אודות פוליטיקה.

"עזבו אתכם משטויות, כולם שם סתם דואגים לכסא של עצמם!" נחמן פסק בלהט. "הם לא באמת עושים את מה שיביא שלום, אלא רק מה שיגרום לאו"ם ולארה"ב לחייך אליהם חיוך מזוייף שנועד להסתיר את הנשק ושאר התחמושת שהם מעבירים מאחורי הגב לערבים." דורון הנהן בהסכמה. אבל שמיר, שהיה שמאלני מובהק בדיעותיו, לא התפשר.

"תחשוב מה שנוח לך. אתה סתם מפליל. אני מאמין שאלי גוייבה הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו אי פעם. והוא מסוגל להביא לשלום אמיתי עם פלסטין!" הכריז שמיר בדרמטיות.

נחמן גיחך בבוז, והוויכוח התלהט ונמשך. אולי היו מצליחים לשכנע זה את זה, לולא קול חזק קטע אותם. הקול נשמע ברחבי המחנה, נשי ובוטח- "כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי שנמצא מול שער הכניסה. אני חוזרת: כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי, תודה".