ליבי דידתה לעבר מיטתה של אחותה הגדולה והביטה בגיבורה שלה נושמת באיטיות מתוך שינה, חיוך שליו שפוך על פניה. הקטנטנה ליטפה בידה את פניה של ליהי וקראה אליה בקול סמכותי ככל שיכל קולה הדקיק לגייס- "ליהי, אמא אמרה שאת מאחרת ואת צריכה לקום לפני שאבא יברח לך!" ליהי התהפכה פעם ופעמיים. אבל לאחר שליבי ממש צווחה את דבריה באוזנה היא כבר לא יכלה להתעלם. "אימל'ה!" היא קפצה בבהלה "איפה אני? מה את רוצה ממני?" היא שפשפה את עיניה בעייפות עד שמוחה קלט על מה הקטנטונת מדברת "אוי לא!" היא נבהלה ומיהרה לקום בחיפזון. "ליבי, צאי לי מהחדר. אני צריכה להתלבש!" ליבי הייתה עסוקה בלהביט על הצבע המעניין של הגרביים של ליהי ואז מיהרה לצאת, מכבדת את הפרטיות של אחותה הבוגרת.
"היא מתלבשת" דיווחה ליבי בסמכותיות לשלומית. "יופי חמוה, כל הכבוד!" שיבחה אותה שלומית בחיוך גאה. "עכשיו ממוש- רוצה להכין לה סנדוויץ', היא בטח לא תספיק, אבא כבר ממהר לעבודה והיא צריכה לנסוע איתו." הציעה לה אמה הצעה מפתה.
"בטח!" קפצה ליבי על ההזדמנות, ורצה להוציא את הגבינה מהמקרר.
"נו ליהי, איך ישנת?" בועז נכנס לחדר האמבטיה בעוד ביתו קולעת לעצמה צמה נמהרת, אך גם מדוייקת. "בסדר, אבל תגיד לליבי שתיזהר כשהיא מעירה אותי, זאת כבר פעם שניה החודש שמרוב בהלה שכחתי מה חלמתי" היא התאוננה באוזני בועז.
בועז צחק וחייך אליה "קדימה, אני תיכף יוצא- או שבית החולים יפטר אותי מיד." "אל תדאג אבא, אתה הרופא הכי טוב שיש להם, הם לא יפטרו אותך כל כך בקלות." היא השיבה, בוחרת לעצמה שרשרת מהקופסא.
לבסוף היא יצאה. לאחר שנפרדה משלומית ומליבי בנשיקות והבטחות שתתקשר המון, שתחשוב עליהן כל הזמן, וכמובן שתשמור על עצמה.
"ואו" היא נאנחה בהקלה כשישבה באוטו לצד בועז "שלומית ממש מודאגת, מה?" בועז הביט בה "היא מאוד אוהבת אותך, ואת יודעת את זה!" הצדיק בועז את אשתו. "את יודעת, כשאימצנו אותך, היה לנו ברור, שאם הייתה לנו ילדה משלנו היא הייתה בדיוק כמוך!" הוא חייך לעברה באהבה. "תודה, בועז" השיבה והעניקה לו נשיקה רכה על הלחי. "אני כל כך אתגעגע לכולכם!" היא נאנחה שוב, והביטה בחשש בנוף החולף.
תגובות
בהצלחה בהמשך!!
אבל, מוכנה לעשות בבקשה פרקים קצת יותר ארוכים?