נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה".
"בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם." התערב נחמן. "אני לא רוצה להרוג אותם, הם בני אדם. רק שתסכימו איתי- זה מוזר. כלומר, עד עכשיו הערבים היחידים שהכרתי היו אלחה מעבר לכביש בהפגנות, או מחוץ לאוטו, זורקים עליו אבנים, להיות ביחד איתם בקבוצה זה...מוזר, משונה.."עמ"י הסביר מהורהר. "אני שם עין טוב טוב על הערבים שפה, מבחינתי- אשמים עד שתוכח חפותם, אין מצב שאני אתן להם להרגיש פה בחופשי, הם לא שייכים לפה, אז שלא יחשבו לרגע שאני סומך עליהם." אביחי אמר בהחלטיות. כולם אכלו בשקט לזמן מה.
"תגידו" אביחי אמר לאחר שני ביסים פחות או יותר, מביט בצלחתו בדחייה עמוקה "זה מה שנאכל כאן כל הזמן?"
"מה פתאום?" צחק נחמן, מביט גם הוא בצלחת בהבנה המצערת שהוא לא מעוניין בה ובתוכנה יותר "זה רק ביום הראשון, הביאו לנו את האוכל המשובח ביותר, כדי לעשות עלינו רושם" ארבעתם צחקו והחליטו יחד שעד השבוע הבא, יגיעו מצויידיםן מהבית, כדי שלא ימותו מתת תזונה.
"היי, אפשר להצטרף?" דייגו ניגש אליהם בנימוס. "אממ...כן, למה לא?" השיב עמ"י. ושאר הארוחה הם פטפטו איתו מעט במלאכותיות אודות חשיבות הכדורסל.
בסוף הארוחה הוסיף המנהל מספר מילים, הציג בפני כולם את צוות המטבח (שבאותו רגע כל החניכים תהו לעצמם האם דרישות התפקיד היו האם הם יודעים לקלקל אוכל מספיק טוב), וציין את הלו"ז להמשך היום ולמחרת. "נכון לעכשיו, חבר'ה יקרים- ניתן לכם זמן חופשי, להתמקם, להכיר אחד את השני- אל תעשו שטויות! שמונה אפס-אפס, ארוחת ערב. משוחררים."
דורון התיישב בקצה המגרש, בועט באבן בדרכו, נסחף בים מחשבותיו. לפתע, נפל עליו צל, הוא הרים את מבטו, "שלום לך, נקבה קטן". קרא הנער מולו. זה היה דקל, מנבחרת הכדורסל., איתו היו גם יוגב ושון. דורון ציפה לז ה, הוא כמעט חיכה לזה, ידע שמישהו מהקבוצה יחליט להתערב ו"לחנך" אותו. הוא לא נבהל, למרות שהיה מעט מוזנח, הרי שלא ניתן לומר את אותו הדבר על שריריו. רבים מבית הספר שחשבו להציק לו בשל משפחתו העלובה, לדעתם- הבינו מהר מאוד את כוחם של שרירים אלו. אבל פה במחנה, היו כללים נוקשים, ובנוסף דורון הרגיש בודד ומושפל גם ככה ולא ממש תיכנן להכות איש. לכן רק ענה ביובש "אני לא נקבה".
"אה, באמת??" קרא יוגב "אז למה לעזזאל אתה מתנהג כמו נקבה??? כמו תינוק בכיין! אין לנו סבלנות לחובבנים עצלנים ולא יעילים כמוך, כדאי שתתחיל להתבגר ומהר, תפסיק להתבכיין ותתחיל לעבוד. פה זה מקצוענים- לא משחקים אצלינו בקבוצה!"
"חשבתיע שכדורסל זה משחק.." מלמל דורון בחוסר עניין "משחק שמשחקים"
"אל תתחכם!" שון תפס אותו הצוארון חולצתו "פשוט תתחיל להתאמן ברצינות, וותקטין את עצמך כמה שיותר, אנחנו לא נעבוד בשבילך. אם לא תקלוט אתזה ומהר- דברים רעים יקרו!" והם עזבו כלעומת שבאו.
דורון נאנח, אין לו כח להתעסק עם בריונים מטומטמים ואנוכיים כמו שון והנספחים שלו. הוא קם בתנועה חלקה, וניגש לביתן שלו, לנוח לבד.
תגובות
הסיפור ממש מעניין.
גם אני אהבתי את דורון =)