כל העולם במה:
"את שחקנית מוכשרת" תמיד אומרים לי.
"יכולת הדרמה שלך יוצאת דופן" מחמיאים ומשבחים.
ככה מאז ההצגה בת החמש דקות במסיבת חומש בכיתה ב'. ככה כל החיים.
אני מביטה לאחור, אל היום שחלף. איך פקחתי את עיניי בעייפות.
הסיוט המבעיט מהלילה אותי רדף.
הרגשתי עייפה ולא ידעתי מה אני רוצה יותר- לישון שוב,
או לברוח מהמיטה והסיוט.
קמתי מהמיטה באיטיות, מנסה להבדיל בין חלום למציאות.
זה כל כך קשה, צריך בשביל זה טקס הבדלה שלם, כמו בין קודש לחול.
אמא זרזה אותי. יכולתי לקום מייד, אבל ההצגה שלי התחילה.
סצנה ראשונה- חולה אנושה, עם מקרה חמור של מגרנה קשה.
"לא אמא, אני לא מסוגלת. היום- אני בבית נשארת! בבקשה, אני מרגישה רע כל כך,
הראש מסתחרר ואני תיכף מקיאה. את לא מאמינה לי? תראי, אולי יש לי חום?"
אמא אפילו לא בודקת. "ההרגשה הרעה תשתפר, אין מה לעשות." פוסקת
"קחי אקמול ותצאי, בסוף עוד פעם תאחרי!"
אמא הולכת אנה ואנה. ואני רק רוצה שתבוא אליי לחדר, לשמוע מה הפחיד אותי כל כך בלילה.
מתארגנת בעצלתיים, רעש של מנוע אוטובוס ברקע,
יוצאת מהבית שעה אחריו. סוף סצינה.
נכנסת לכיתה, סצינה חדשה. "בוקר טוב!"
אני מגלמת הבוקר את המדריכה האידיאלית, מאירת פנים ושמחה.
"שלום כיתה י"א, מה נשמע? איזה יופי של בוקר, אה?"
כיף לילדה פה, חיבוק ותפיחה על השכם שם. וסיפורים מרתקים מפה לאוזן.
לאט לאט מהתפילה מגיעות כולן,
ואני בכלל לא נטלתי בה חלק, כמובן.
הפרצוף המחוייך נותר, אוכל, כסף במכולת, שירים וגיטרה. בקיצור,
מנצלים כל רגע של ההפסקה הנותרה.
"בוקר טוב בנות, נא לשבת ולהוציא חומשים" סוף סצינה, המורה מגיעה.
המורה לא מפסיקה לדבר, משרבטת שטויות על הלוח.
הראש נופל, אני עייפה, אבל ההצגה עוד ארוכה,
צריך להמשיך בה בכוח.
אני לא צריכה את הכדור הלבן המעצבן. אני יכולה להתרכז בלעדיו.
עכשיו אני הילדה החרשנית והשנונה. משרבטת ציור במחברת ומוסיפה קו מתחתיו.
שולפת מהראש איזו תשובה נבונה
"בדיוק! מקסים!" משבחת בחיוך המורה.ומקשה על התירוץ, ואני משיבה.
"אבל אולי בעצם אפשר להבין אחרת מפירוש הרמב"ן, הרי אולי אין כל סתירה בינו לבין הרבע"א?"
אני והמורה מתנצחות בקולניות, אני מוכיחה בקיאות ולשון חריפה
והסצינה נקטעת בצלצול מיוחל "הו, אלי. תודה!"
ארוחת צהריים תמיד מגיעה בסופו של דבר, ואיתה סצינה נוספת
כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו מסתכם בציונים כושלים ובפגישה עם גוף זר בגופי, שלי עדיין כואבת.
אני משחקת אותה ילדת "לא אכפת לי" עכשיו.
לא אכפת לי ליד מי אשב, לא אכפת לי אם האוכל מגעיל.
לא ממש מפריע לי אם החברה אליי תיצמד, ולא כואב אם מישהי נוגעת בי.
זה לא מזכיר לי כלום, שום דבר לא קרה בגופי.
זה קרה במחזה אחר, לא בסצינה הנוכחית.
ולא מפריע לי לשמוע בעיות טפשיות של חברה, או עצה מטומטמת מאחרת.
לא אכפת לי על דיאטה חשובה, כי אני בכלל לא לא מקיאה אחר כך בכל מקרה.
ובסוף היום, סצינה חדשה, שוב בבית עם המשפחה.
לעזור וללמוד, אני עכשיו מייצגת מתבגרת נורא עסוקה.
יש לימודים, ושיעורי בית, ויש גם פעולה לחניכות.
יש חזרות, ויש לי חוג גיטרה, ואני מעבירה היום שיעור פרטי תמורת כמה פרוטות.
אז אני מתרוצצת, ובין לבין גם עוזרת לקפל כביסה.
ועם כל הטררם שאני מייצרת, אני עדיין מרגישה שכלום אני לא עושה.
ושביום למחרת, בדיוק כמו הערב, רשימת המטלות תהיה זהה.
ואני עסוקה וכל כך מתחייבת, שאין לי זמן להספיק לגמור כלום.
הסצינה נגמרת כשאני יוצאת עם גיטרה כי "בטח אבא, סיימתי הכל"
אני משיבה בביטחון לאבא, שהעיז לשאול.
אני יוצאת החוצה, ועם עצמי קצת שרה. מתנחמת בקול שלי, הגבוה.
שרה לאט, והמנגינה מתגברת, האצבעות רועדות על המיתרים.
והגיע הזמן למונולוג שלי, לא הספקתי לעשות חזרות. אז אני מאלתרת, ובקול סמכותי מנקה בשיעול את הגרון.
"אהמ. טאטע, נממאס לי כבר. קשה לי, אתה מבין?" מפנה את ראשי למעלה, בטח שם נמצא הזרקור הראשי.
"אלוקים אדיב, רחמן. אני כבר כל כך בודדה. ואיש לא יודע, ואיש לא מבין מאיפה כל הכאב שלי בא.
תעזור לי אלוקים!" אני קוראת ומביטה
בפסים הלבנים על גופי. חושבת על הפצע הפנימי שנוצר בסצינה אחרת, מזמן, מול שחקנים אחרים.
"איש לא מאמין לי, כולם כועסים. ואף אחד לא יודע למה.
ואליך, הריבון של כל העולם, אפנה בכאב- כמה?
כמה אוכל לסבול לבדי? כמה אוכל עוד לשאת?"
והתפקיד קשה לי, הדמעות עולות, התחברתי מדי לדמות המוצגת.
במקרה כזה פשוט אין ברירה, אני מהבמה חייבת לרדת.
אני יוצאת החוצה, נבוכה, ובוכה. ומתחילה מונולוג קצת אחר:
"החיים הם עולם של משחק ותפקידים. ואתה לבדך, הבימאי.
אני שחקנית כאן בעל כרחי, והזרקור לא מכוון רק אליי.
לא עשיתי אודישן, לא בחרתי בתפקיד. לא נשאלתי ולא נעניתי.
לא קיבלתי הפסקות, לא היו לי חופשים, זה תפקיד של משרה מלאה.
ואין מי שיכתוב לי את התפקיד והדרישות, אני בהצגת יחיד מאלתרת בחוסר ברירה.
ואתה, שם למעלה, בשורה הראשונה. אתה הבימאי, והמלאכים שלך הם הצופים.
איש לא מכתיב לי מונולוגים מותאמים, אין עם מי להתייעץ על הביצוע או לבקש עזרה וייעוץ נוספים."
הבימאי חוכך ידיים, הוא סומך עליי שאמלא את תפקידי באופן מושלם.
בכל בוקר, כשאני מתייצבת לתפקיד שיידרש- אני מודה לו, לבורא העולם.
שמאמין בי, שנותן סצנות ויודע שאני השחקנית המושלמת.
רק אני לא יודעת, רק אני נבוכה. ומשתדלת להאמין
שבסוף ההצגה, מחכה לי משכורת הולמת.
הדמעות שלי זולגות, על הכל ועל כולם.
ואני חושבת על כל השחקנים בעולם.
שאין מי שישמע את התפקיד שלהם, אין מי שילחש מהפרגוד.
הם מבצעים במושלמות את התפקיד שלהם. והולכים לקהל הצופים, לראות עוד.
אני כל כך רוצה להפסיק לשחק בהצגת השוטים הזאת.
לקבל את השכר אם הוא מגיע לי בכלל, ולקנות לי פופקורן גדול.
לשבת בקהל הצופים השותק, ולנסות לעזור לשחקנים הבאים.
יודעת שעל הטעויות שלי גם הם יחזרו,
בהצגה שגדולה מהחיים.
תגובות
בהצלחה בהמשך!!
=]
מעלה מחשבות.
אהבתי.
[לפעמים מצחיק אותי שאנשים מגיבים ככה על קטעים קשים/עצובים, אבל אני לא יכולה אחרת.. אז מחילה.]
לענ"ד יש מה לשפר במבנה - לטעמי אפשר לוותר על עניין החרוזים, הם קצת מורידים וחבל.. ולסדר קצת את הפסיחות.
אבל באמת- מקסים!
יש לי גם הזמנה בשבילך- לכתוב שמח. לכתוב ולגעת במקומות הנוגים והכואבים זה חזק. אבל יותר מאתגר ופי מאה נדיר- לכתוב (ולגעת) במקומות שמחים..
בהצלחה!!!
ב. לא כתבתי את זה בשביל שתקראו או בשביל לא יודעת מה..זה פשוט פריקה..מה שאני מרגישה אני כותבת..עכשיו אני עצובה..אח"כ זה ישתנה ואני אכתוב שמח.
תודה על כל ההערות!
זה פשוט נכתב עלי..
והדרולה- למה התכוונת?
זה עצוב שהרגשת כך.