יצירות של *#&למה?!*#&

שיר שהקלטתי לכבוד יום ההולדת שלי. כתבתי והלחנתי בכיתה ה'.

בס"ד

כשהיא נולדה, היא הייתה בסדר גמור. בדיוק כמו כל תינוקת אחרת, אפילו הרגליים הקטנות שלה היו בגודל הנכון. לא היה שום דבר שירמוז לה מה יקרה כשהיא תגדל.
היו לה שני הורים, והיא גדלה כמו כולם אז, בכפר הקטן, בהמון אהבה ובלגן. אבל כשהיא הגיעה לגנון החדש היא פחדה שתהיה שונה, היא הביטה בביישנות על כל הילדות הקטנות מסביבה. לכולן היו זוג רגליים קטנטנות, כולן היו ממש כמותה. ויום אחד, היא פגשה את

אדם רוצה, מנסה
להגיע אל הבלתי אפשר.
הוא צועק ובועט ודוחף
לבדו לעולם לא יוכל.

אדם מנסה להגיע,
לגעת בקצה האינסוף.
דבר חדש ומפתיע
האדם רוצה לנסות.

ובכל פעם שהאדם דוחף
חזק עוד יותר ממקודם
נפילתו, כאשר מגיעה
קטלנית פי מליון,
מייאשת.

לאן מנסה הוא, האדם
להגיע במאמץ כה עליון?
ומה התמריץ הנעלם
לשגעונו פתע פתאום?
...

סתם פותחת את המחשב לרגע.
מעיפה מבט.
"יצירה חדשה.." טוב, למה לא, בעצם?
כשאתם שואלים אותי מה שלומי. מה אתם רוצים לשמוע?
אספר לכם
על הסיוטים שרודפים בלילה, הזיעה הקרה שמכסה הכל, והחושך העוטף והמחניק.
אני אספר גם על הכאבים, החלומות והגעגועים לאנשים שאהבתי כל כך.
אבל לא אשכח, כי חינכו אותי יפה-
לספר גם על דברים אחרים מעט.
על הצחוק המתגלגל של אחותי הקטנה שאוהבת כשאני

אני לא מסוגלת
לראות אותך סובלת
רוצה להבטיח שיהיה לך טוב
תמיד.
שלעולם אף אחד יותר לא יכאיב
או יפחיד.

אז נכון שאת גדולה כל כך וחזקה
ואני נראית כמו ילדה קטנה וזקוקה.
אבל יש לי כוחות יותר ממה שנדמה
ואם לפעמים את מבוהלת-
אני אעזור ואחבק.

כי אין ברירה.
אפילו שזה כואב
ומפחיד
וקשה.
אני פשוט לא מסוגלת
לראות אותך סובלת,
אמא.

למה?
למה היית חייב להיות כל כך נחמד
בהתחלה.

למה הבטחת שיהיה לי נעים?
פיזרת מילים והמון הבטחות
היית צדיק
תמים
לפחות.

חשבתי שאולי
תאהב אותי גם,
ותהיה חתונה גדולה.
אבל דיברת אז על מישהי שאיתה תתחתן
מסכנה
עשית לי בחילה.

למה תפסת כל כך בחזקה?!
לא נתת לי רשות לתת
את רשותי.
ובלי להתבלבל
הרשית לעצמך להסתכל
ולפגוע

אני רוצה לכתוב שיר.
שיר שלא יהיה ילדותי מדי.
שיר לא סטנדרטי או פיקנטי
וגם לא מדי סנטימנטי.
אני רוצה לכתוב שיר.
שיר שייגע בנפשי הרחוקה מדי.
שיר שלא בורח או שוכח
אלא רק נעים ובעיקר זורם וקולח.
אני משתוקקת לשיר!
שיר שלי, לבדי, בעצמי.
שגם אם מילותיו זרות וקצרות
הוא יהיה שלי בלבד.

עיתון שהצהיב מודיע באותיות שחורות
על מה שלא ישוב להיות.
באותיות ריקות של קידוש לבנה, הוא מודיע
על כל אלה שאינם.

דגל של מגן דוד כחול, וגוויות עטופות בלבן
סמלים צבעוניים, הצדעה אילמת.
אבל אני רק מתבוננת
בצבע אחד, כואב ומיותם
אדום.
צבע של כל כך הרבה כאב
וילד נוסף
מיותם.

חיבוק רחוק שלא נזכה לו
מלאך שומר שנחכה לו
דמעה שנבלעת כי אין זמן.
וכולם

אני מצטערת שהיתי כזאת
נוראית
וטפשה
ואכזרית.

לא חשבתי מה עשיתי, רק זעמתי ובכיתי
ואתם נפגעתם
אני יודעת.
סליחה.

עמדתי איתנה, לכאורה
אנוכית
נרגשת
ורעה.

אבל תדעו, לא מתרצת, רק מסבירה
שאני לבדי
בוכה בשקט
ומבינה בדיעבד את מה שקרה.

אז סליחה, מכולכם
משפחה
חברים
חבר.

אני כל כך רוצה שלעולם לא תסלחו
לא

מותר לך לבכות

את חושבת שאם
תחייכי לכולנו
אז לא נראה
שאת עצובה.
את בטוחה שאם
תדברי בקול בוטח
אז נחשוב
שאת לא פוחדת
מכלום.
את משוכנעת שאם
כואב לך בפנים
סימן שאת אדם רע.
את אומרת לעצמך
שוב ושוב
להתחזק, לשמוח, לחייך
ושוכחת שאת
רק
בן אדם
קטן ותמים
ומותר לך לפעמים
לבכות.

לנגן
לנגן על העצבים.
לשבור את כל מה שנשאר.
לשיר על הווה ועתיד ועבר.
כי זה מה שעושים
כשמנגנים.
לנגן את הלב, כמו שהוא
קטן ואדום ושוקק חיים.
לשיר לו שיר מקסים
על חלומות מתוקים
רחוקים.
לנגן בכלי מיתר,
או בכל מה שאפשר.
לנגן לנגן ולשיר בקול גדול.
להוציא מהפה את הצלילים
כמו דף רשום במכחול.
לנגן על העצבים
שלי ושל כולם.
כי כולם כאן עצבנים,
ואין

כל העולם במה:

"את שחקנית מוכשרת" תמיד אומרים לי.
"יכולת הדרמה שלך יוצאת דופן" מחמיאים ומשבחים.
ככה מאז ההצגה בת החמש דקות במסיבת חומש בכיתה ב'. ככה כל החיים.
אני מביטה לאחור, אל היום שחלף. איך פקחתי את עיניי בעייפות.
הסיוט המבעיט מהלילה אותי רדף.
הרגשתי עייפה ולא ידעתי מה אני רוצה יותר- לישון שוב,
או לברוח מהמיטה והסיוט.
קמתי מהמיטה באיטיות, מנסה להבדיל בין חלום