מותר לקרוא וגם לא.

זה קטע מאוד אישי, והעדפתי לא לערוך אותו וכו'.. הוא יצא לי מהלב, מילה אחר מילה. יש כאן מינימום עריכה וחוסר קיצוצים, מקווה שתתמודדו ותבינו משהו מהכל..

***

כיסופים.

כמיהה אדירה

אל דבר שמעל

ומעבר

למוכר ולנראה.

כמיהה לעלות,

לצלול.

לעצור עצירה שהיא המשך.

להתמסר להידממות המוחלטת,

ולנסיקה שבה.

לעזוב ולו לרגע את הבהמיות המוחלטת בה אני שרויה.

כולי מסואבת,

אך זו דרכי שבחרתי בה.

כיסופים.

הם המושכים ומפתים אותי

למעלה, 

הנסתר.

מילים, מילים,

שטף רגשות וטקסים

שנועדו לעורר ומעוררים ומעירים בי

את הכמיהה הזו,

העולה בי כחיה קדומה,

חיות שהייתה בי רדומה,

המושכת אותי כבעבותות נסתרים

לאי שם.

אמת.

ומנגינות שעולות ושוטפות בי משהו,

ומנסות לטהרני.

וזיוף קטן פה

ושם,

ושם ושם ושם,

המצטרף ומצטרפים

לערימת שקרים,

לעצמי ולפנימי.

וסוף העולם המתקרב,

והתחושה הארעית השוכנת בלב

ובכלל.

והכמיהה להוא שיורה

והסלידה מההכרה בכל הנ"ל.

ובכל זאת להמשיך, לאסוף כוחות 

ולאוגרם,

בכדי להמשיך ולרוץ בשטף הזה,

בכדי להתמיד במאבק הנצחי בכל שאופף

ועוטף,

אותי ואת

?

[הכל, כך נדמה לעיתים]

[אז לשם מה הכל?]

****

שוב, זה קטע מאוד אישי ואסוציאטיבי,

אבל מצאתי בו גם קצת אמת שהיא לא רק שלי,

אז אשמח אם תקחו אותה אליכם.

חיים נאדרים וטבעיים לכולנו,

אביב.