התפקחות

ניסתי אתמול להכניס בי קצוות
שופר שיעוררו אותי
ממה שאני.
חבל שאני לא בטוחה שנשאר.

שאני לא אאבד אותי במעגל
השכחה הזה
שנמצא אצלי בתוך הלב.
חוזר והולך
הולך וחוזר.

אני רועה את עצמי במשך
שנים של גלות,
נשכחת ושוב חוזרת.
(הפעם זה מעגל געגוע ששורף
ושב להכאיב, אש לא נכבת לעולם
כאשר בי נשארו גחלים.)

באמצע גופי יש עיגול
אין זה לב שמתכווץ ופועם.
כנראה אשאר כאן לנצח, משוטטת
במרחבי גופי, פוגשת את אותם
הדמויות, ושבה לברוח לאמצע המעגל.
שיחשבו שנעלמתי.

(אנשים ועיגולים מפחידים אותי
חבל שאני שייכת לשנהם.
ואולי כך אבין את הפחד מעצמי.)