יצירות של ניגונים

"אמר רבי בינימין, כל ישראל בחזקת סומים עד שבא הקב''ה ומאיר את עיניהם"

אז בוא ותאיר
כי אני כבר לא זוכרת מתי גיליתי
שהעיניים שלי סגורות כ''כ חזק,
שלא משנה עד כמה אני אמתח אותן, כמה
הנפש תתפער ותתקמר, העפעפיים הדבוקים האלו
ישארו במקומם.
(אולי כדאי שעכשיו, בבקשה.
לפעמים אני פוחדת שהמלמול יתארך
עד שיתהפך להיות חסר משמעות)

פשוט תבוא, גם אם לא תאיר.
שלא

אנחנו כמו זרעים, את אומרת לי.
הוא קובר אותנו עמוק עמוק,
רק כדי שנגדל גבוה יותר.
גם הזרע לא שומע כלום מתחת
לאדמה, רק יכול לחוש פעימות.
פום פום פום פום-
בסוף גם הפרח מוציא זרעים.
מ.ע.ג.ל. הכול מתחיל ונגמר מהשורש
(ומה זה משנה איזה שורש, העיקר שיש.)
אני רוצה לשאול אותך איך את יודעת שזרעים
לא שומעים כלום,
אם היית פעם זרע,
ואם את חושבת שמישהו ימשיך
לשיר

בס''ד

(לאנשים בעולם הזה, שמשמשים לי מילים, כשהן עוזבות אותי.)

"אילו הייתי יודע מאיפה מגיעות המילים- הייתי הולך לשם"

"אני יכולה לעשות את זה! אני יכולה, אני יכולה, קדימה קדימה!"
המשכתי לרוץ לכיוון מעבר החציה. אם רק אצליח להגיע הביתה, אם רק אצליח להחזיק את ספר השירה שלי אל מולם ולהתגונן, אם רק אצליח לעבור את המילים שבכניסה, אם רק- -
"פֶּרַח" ו"פָּרַח" השיגו אותי,

בס''ד
(:) את השיר הזה חברה שלי כתבה ורצתה לפרסם בלי להזדהות. תהנו!)

היה כאן מישהו,
שהלך וליקט נשמות.
היה כאן מישהו
שהותיר ילדות יתומות.
מישהו עם פרצוף מוזר,
אם תמצאו.

אדם שהלך, הרס ודקר.
ובעצם, במחשבה שניה,
האפשר לכנותו אדם,
היש בו נשמה?

אם תראו מסתובבת חיה,
שהורסת, יוצרת חורבן.
היתה כאן פעם חיה,
חיה בצורת בן-אדם.

ללאל
 
 
בואי נצא לטייל.
שימי את היד על הידית
ותלחצי חזק על המוט הקר הזה,
(שסורק את גופך. מישהו לדעתך יבחין בשריטות?)
שמחוצה לו יש ארץ עטופה סורגים.
נצא לחבק ציפורים כלואות, דמיון שכזה
נשרף בקרירות שנמצאת למטה ולמעלה.

בואי נשב על המים.
נזרים את השקיפות הזאת על כף
היד ואז נצלול. נרד למטה ונהפוך
לגוש קטן של לב פועם. זה מה שישאר
מאתנו, הלחץ

רוח מפזרת לי קצוות געגוע
פרום בחופים ישנים שכבר
נשכחו
ממני.

זוכר שאמרת לי אז באותו הלילה?
שכאב מביא אהבה שמביאה
געגוע שמביא תקווה שמביאה שמחה
שמביאה אהבה.
נו, קצת כאב לא יזיק לנו כרגע.
החלטתי שאתה כמו משב,
נוגע לא נוגע, רואה לא נראה
מלטף ושוב מלטף.

אילו הייתי אומרת לך עוד,
הייתי אומרת לך שאתה כמו מקל
במסע ארוך .

הבעיה שמקלות

אל תדאגי, אני רוצה להמשיך להפריח בועות.

בועות

ילדים מפריחים בועות.
והם פורחות פורחות, כמו
המילים הכואבות
שאתה מפריח לי באוזן.
והן מתפוצצות מתפוצצות,
שורפות לי בלב.
תהיה כבר כנה,
תלמד להיות בועה שקופה.

ילדים אוהבים לעקוב
אחרי הבועות.
לראות אותם עפות
ברוח, כמו האושר שלי
שמכה לי בכוח על הפנים
מרביץ לי שורף בי.
מאיים להרוג

יש לבבות ,
שצועדים ברחבות
ובוכים.
מנסים להרטיב
אנשים בדמעותיהם,
כי אם יצרחו
בכאב,
אנשים רק יסתמו
אוזניים.

(דמעות)

יש לבבות,
שצועדים על נעלי עקב
במרפסות קרמיקה.
רק כדיי להשמיע
אות,
צליל חיים.
כי הם רוצים
לדעת,
אם הם הצליחו לישרוד
את הכאב.

(בדידות)

ויש לבבות,
ששותקים.
פשוט שותקים.
מחכים

את אוהבת את העננים השטים בשמיים, אלה שכל כך רחוקים.
את אוהבת לנשום את החושך, בשקט, בלי שאף אחד יידע. למשש את הרוגע ברכות, לנסות להכניסו לתוכך.
את אוהבת להסתכל על הים מרחוק, רק מרחוק, את פוחדת להתקרב אליו. פוחדת מאדוות המים, מהגלים הסוערים.
את אוהבת להסתכל על צדפים, ואם יש לך אומץ, רק לפעמים, גם לגעת. כי את מבינה אותם, הם סגורים, כמוך.
את אוהבת את החורף, את הירוק שמסביב. את הגשם השוטף,

אני רוצה לפתוח את הפה
ולגמוע אותך רחב
בלי הפסקה באמצע, אלא כל הזמן
שיהיה פשוט ותודה.
אני רוצה לשאול אותך איך זה לא לנשום
ואם זה קל יותר
כי אם אתה מבין
לי לא קל לנשום.

אני רוצה להכנס עמוק עמוק
במקום בו אין חלונות
אלא רק מתגים. ואוכל להדליק
ולכבות אותי ואותך
ולצחוק באמצע.
בין החושך לאור בדיוק
בנקודה הזו שאני חושבת שכלום
לא יגיע ומגלה

לשלו ולדוניה, שהצליעות לא מונועות מהם להבין סוגים שונים של עולמות.
ככה אני חיה.
מחפשת לי תקוות כשאין
לב להכיל.
מפשיטה את הגעגוע מכל צדדיו
עד שלא נותר דבר מלבדו.
גם לא נחמה.
שמיניות באוויר.
(כמו חתול וסליל חוטים.
לבסוף כולם פרומים.
מחפשים אנשים שיהיו לנו לחרוזים.
"דרושים".)
אולי אני פשוט מתגעגעת
לקישואים ולאבטיחים חינם.
לא מסוגלת לאהוב את המן

"כבר הרבה זמן שאני לא עולה מעבר למה שאני"


אני לא יודעת מתי זה התחיל, מתי התחלתי להיות שקופה, ולהגיע לד''ר התרסקות שמועלוב, ממוחה בבתי כלא עצמיים. אני לא יודעת מתי התחלתי לשים לב שאני נעלמת. מתי שמתי לב שאין לי קול, ושאין לי רגליים או ידיים. אולי זה התחיל בגיל תשע, כשעמדתי מול הכיתה, מוכנה לקרוא את החיבור על "היום המרגש ביותר בחיי" ופתאום התנגן הצלצול. כל הילדים קמו מהמקומות ואני נשארתי

בס''ד

(לאנשים יקרים יקרים. נשמות תאומות של ממש.)
אולי הייתי מסוגלת לאהוב.
לזכור שמות של אנשים בחמלה,
לחבק אותם ולכלוא
את כל היופי בפנים.
ואולי לא. אולי כך מעולם נקבע,
שאדם יאחז בזוג כתפיים עד אשר המגע יעלם.
והשפתיים לא ישובו להגות בו שוב, אלא
בהדחקה. בשאיבת השפתיים כלפי פנים.
(נטטטע. טההר. גלגל גלגל, מתוך האצבעות.)
ואולי זה גורל.
אולי כך זה

עיניים עיניים. מרוטות ריסים.
(אם אבנים שחקו מים, מדוע לא
שיער.) רעבות אליך בגמיעה.
ואולי אפול ולו פעם אחת מעוצמת
המבט. טיפשה, תני לכוח ההתמדה להמשיך.

בוא איתי נחזור למצרים, בוא.
שם נאכל את הסבל והמרור
טבולים בטיט שנוצר מהילד שנולד אתמול.
אולי נזכה לקבל פרח ממלך רשע.
 
שפתיים שפתיים.
ואולי רק פעם אחת
ארשה לעצמי לחבק
ולהתקרב.
(כן לא, שחור

אֲנִי רוֹצָה לְחָבֵר
אֵת הַסְּפָרוֹת שֶׁל הַזְּמַן,
שֶׁהַלַּיְלָה הָזֵה לֹא יַעֲבֹר לְעוֹלָם.
וְתָמִיד אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לְהַדְלִיק
אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַלַּיְלָה,
וּבַבּוֹקֵר לְכַבּוֹת
וּלְהַדְלִיק אֵת הַשֶּׁמֶשׁ.


שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הַיּוֹם,
שֶׁלֹּא יִכָּבֶה לָנוּ הַלַּיְלָה אֱלֹהִים,
שֶׁלֹּא יִכָּבֶה.

לִסרוֹג חַיִּים שְׁלֵמִים
בְּתוֹךְ

לִפְנֵי שֶׁבָּאת

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגַּעְגּוּעַ,
אֶת הַכְּאֵב שֶׁבּוֹ, שֶׁגּוֹרֵם
לִי לִצְרֹחַ בְּלַהַט.
אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי
אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ,
וְשֶׁאוּלַי גַּם מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי .

כְּשֶׁבָּאתָ
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת
הַצֶּבַע שֶׁל הַקּוֹל שֶׁלָּךְ,
כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב.
הוּא בְּצֶבַע אָפֹר ,
כֹּל כָּךְ

מוקדש לעלים שלי, ולחברותי הטובות, שתומכות בתקופות הקשות..

את יכולה לשבת ככה שעות, לדבר אל העלים. לפעמים את נוזפת בעצמך, מבקשת להפסיק לקרוא לעצמך בשם של מישהי אחרת.
אבל את יודעת שאת לא תפסיקי, ושאין שום טעם, כי לעולם לא תהיי קיימת, לפחות לא בשביל עצמך.
אולי רק בשביל העלים.

‏תמיד אהבת את העלים. אולי מאז שאת זוכרת את עצמך, ואולי בגלל שהם תמיד היו שם,נכונים לריסוק של כעס,

שם בחורש אמצא מה שחפץ ליבי למצוא-
שמחה, תיקווה, עצבות, וכמיהה.
ובשעת בין ערביים
בהם הפרחים מדברים,
אמצא את עצמי.
ובלילה
כאשר הצללים לוחשים,
אמצא את נשמתי.
וכאשר גלים של עצבות ינסו לשבור אותי,
אצרח, אצעק, לא אשבר.
כי אם כאן ועכשיו אשבר-
לא אוכל למצוא את כל הרסיסים,
לא אוכל לחברם בחזרה.
ואני כל כך רוצה להיות
שלמה,
עם עצמי, עם העולם.

לק''י.

(להללויה. שכל הכאב שבפנים, לא מונע ממנה לאהוב.)


(אתמול הלכתי במדבר האינסופי הזה שמרכיב אותי.
מתי אני אצא? מתי. מתי תבואי ואגלה שאת עוד פטה מורגנה?
מתי אתקל בחבורת נוודים? מתי? מתי תבוא המכה הבאה?)

הסתכלתי במראה. רחל אמורה להגיע עוד מעט. ר-חל, רח-ל, רחל. אני לא יודעת מתי התחלתי להכניס מקפים בשמות של אנשים. זה אמור לסמן לי באיזה שלב אנחנו. המקפים

ניסתי אתמול להכניס בי קצוות
שופר שיעוררו אותי
ממה שאני.
חבל שאני לא בטוחה שנשאר.
שאני לא אאבד אותי במעגל
השכחה הזה
שנמצא אצלי בתוך הלב.
חוזר והולך
הולך וחוזר.
אני רועה את עצמי במשך
שנים של גלות,
נשכחת ושוב חוזרת.
(הפעם זה מעגל געגוע ששורף
ושב להכאיב, אש לא נכבת לעולם
כאשר בי נשארו גחלים.)
באמצע גופי יש עיגול
אין זה לב שמתכווץ ופועם.
כנראה

לק''י (כנראה שלחורף, שמחביא בתוכו כל כך הרבה פריחה)


לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו.
אֵת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹצֵא מֵעֵנָיךְ.
הַלְוַאי, וְהָיִיתִי יָכוֹל לְהַחֲזִיק
אֵת הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים שֶׁל לִבֵּךְ.
שֶׁלֹּא יִבְּלוּ, יִפְּלוּ,
יֵרָמְסוּ בְּרַגְלֵי הֶהָמוֹן.

לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו.
אֵיךְ אַתְּ עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ,
בְּאַלְפֵי שְׁכָבוֹת.
שֶׁיִּסְתִרוּ

בס''ד בעזרתו של אבא


לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב.
לְהַשְׁלִיך פִּסּוֹת חַיִּים
דּוֹמְמוֹת לַפַּח.
לְהַשְׁלִיך אֵת מָה שֶׁעוֹד
נוֹתָר מִמֶּנִּי.
כִּי הוּא לֹא טוֹב,
אוֹ נוֹגֵעַ אוֹ חוֹתֵך .
אוֹ מִינִימוּם דּוֹקֵר, כְּמוֹ
הַשִּׁירִים שֶׁלָּכֶם.
הוּא אֲנִי,
וַאֲנִי לֹא טוֹבָה.
לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב,
שֶׁאֲנִי חֲשׁוּבָה כְּמֵת.
כִּי אָז גַּם

אֲנִי כְּמוֹ הַגִּיטָרָה
שֶׁל נַגָּן הָרְחוֹב
אֲנָשִׁים בָּאִים לראותי,
שֶׁרְוָיָה בַּצְּלִילִים.
בְּעוֹד אֲנִי עֵץ
כָּרוּת,
אֲשֶׁר נוֹתָר עֵירֹם
מֵעָלָיו.
אֲנָשִׁים מְנַסִּים
לפרוט עליי אֵת רְצוֹנָם.
וַאֲנִי-
פַּעַם אַקּוֹרְד כָּזֶה,
פַּעַם אִישׁ אַחַר .
וְכָכָה-
כֹּל יוֹם מֵחָדָשׁ,
אֲנִי מְנַגֶּנֶת.
שָׁרָה בִּשְׁבִיל
הַשְּׁקָלִים