שבט

                                                                לשלו ולדוניה, שהצליעות לא מונועות מהם להבין סוגים שונים של עולמות.

ככה אני חיה.

מחפשת לי תקוות כשאין

לב להכיל.

מפשיטה את הגעגוע מכל צדדיו

עד שלא נותר דבר מלבדו.

גם לא נחמה.

שמיניות באוויר.

(כמו חתול וסליל חוטים.

לבסוף כולם פרומים.

מחפשים אנשים שיהיו לנו לחרוזים.

"דרושים".)

אולי אני פשוט מתגעגעת

לקישואים ולאבטיחים חינם.

לא מסוגלת לאהוב את המן ולראות

את החוטים הבלתי נראים

שקושרים את השמים לארץ.

(ואפילו תבן אין בי. אין לי

דגים להתגעגע אליהם.)

ככה אני חיה.

מוטלת בין ידיים

בלתי נראות, וממשיכה להאחז

באוויר. מה יש לו לאדם

חוץ מאל לצעוק אליו שברים

ותרועה, תרועה ושברים. מתגלגלים.

הלוך ושוב.

(מחזיקה בסכין לכל אורכו

ולוחצת עד הכישלון.

בשביל הכישלון.

מה יש לנו חוץ ממנו.)