בס''ד
(לאנשים יקרים יקרים. נשמות תאומות של ממש.)
אולי הייתי מסוגלת לאהוב.
לזכור שמות של אנשים בחמלה,
לחבק אותם ולכלוא
את כל היופי בפנים.
ואולי לא. אולי כך מעולם נקבע,
שאדם יאחז בזוג כתפיים עד אשר המגע יעלם.
והשפתיים לא ישובו להגות בו שוב, אלא
בהדחקה. בשאיבת השפתיים כלפי פנים.
(נטטטע. טההר. גלגל גלגל, מתוך האצבעות.)
ואולי זה גורל.
אולי כך זה אנשים. נפגשים,
מבטיחים זה לזה אמונים,
ומתפוררים. (אין לנו אמונה.
אבל איך האמונה עזרה לי להשאר כאן?
ואולי זו אני שעומדת ואת שנופלת אל מחוץ לזמן?
אין איך להציל אותנו. אנחנו אנשים אבודים.)
ואולי יש אנשים שונים. אנשים
כמו מגזע אחר. ששמות לא שוכחים,
ונשארים להתגעגע ולקוות גם כאשר
הגוף אי שם, בערפל אחר. (אנחנו רק מעורפלים.
אין לך כאן כלום, נסי למצוא.)
ואולי אין החיבור קיים כלל.
ואנו רק נשמות תאומות,
שמחפשות אחת את השניה עד כלות.
העיקר שיש לנו למה להתגעגע.
תגובות
יש לך מילים יפות ולענ"ד יש בשיר הזה כנות ואני אישית ממש אוהבת את זה :)
ריגשת :)
ואני חסרת מילים.
חסרת מילים.
אוהבת. מאוד.
(למה שהיה או למה שיהיה. ללא מטרות פזורות לכל הצדדים
הרי בסה''כ טעינו בחישוב של ימים.
או שנשאר רק להאמין.)
שוש קשקוש- אהוי! :) תודה רבה! שמחה שאהבת!
הדר- (נשיקה)
אש מאנשים קרים- תודה רבה! :)
מס[ת]פקת- (יקרה אחת, נשאר לנו להתגעגע ולהאמין ביחד.)
את כותבת טוב מדי,
מזל שלא חד מידי.
[וזו הייתה מחמאה בלשון קצת בוטה, סלחי לי.]
את מזכירה לי כמה שירים דומים מכאיבים על געגוע,
גולמי אנושי ומהרבה סוגים שכתבו אותו בצורות שונות אנשים
עם הרבה מאוד כישרון, שתדעי לך.
[אין טעם לקשר, אם תרצי תמצאי לבד :)]
מעניין מה אני אמצא כאן עוד שנה בחממה הזו.
כל תגובה מרגשת אותי מחדש.
תודה!)