מעבר למה שאני

"כבר הרבה זמן שאני לא עולה מעבר למה שאני"

אני לא יודעת מתי זה התחיל, מתי התחלתי להיות שקופה, ולהגיע לד''ר התרסקות שמועלוב, ממוחה בבתי כלא עצמיים. אני לא יודעת מתי התחלתי לשים לב שאני נעלמת. מתי שמתי לב שאין לי קול, ושאין לי רגליים או ידיים. אולי זה התחיל בגיל תשע, כשעמדתי מול הכיתה, מוכנה לקרוא את החיבור על "היום המרגש ביותר בחיי" ופתאום התנגן הצלצול. כל הילדים קמו מהמקומות ואני נשארתי לעמוד. המורה יצאה והתחילה לדבר בטלפון. נשארתי לבד בכיתה, והחלטתי להתאמן לעצמי. אולי אזכה לקרוא שיעור הבא.

"ה-

     ה-

         ה-יום הנפלא בי-

                                י-ותר בחיי.. היה כש-
                                                           -שהלכנו לסופללאנד.. לסופרנלללנד.. לסו-פרלנד.."
 

בעודי מתקשה להוציא את המילה סופרלנד מהפה כמו שצריך, הופיע מתן מולי.

"אין לך מה לנסות. גם ככה המורה לא תתן לך להקריא, את קוראת גרוע. המורה לא אוהבת ילדים גרועים".

אמר לעצמו ויצא מהכיתה.

אני חושבת שבאותו היום הלק הוורוד עם הנצנצים גם ירד מעצמו. אני חושבת שזה כי הציפרוניים נעלמו, ולא היה לו על מה להשען. בהמשך גם ראיתי שמקיף אותי קרום דק כזה. קצת כמו כלוב של ציפורים שרוצות לעוף. מוזר, גם בזה אף אחד לא הבחין. אני לא מבינה איך לא שלחו אותי לקחת כדורים או משהו נגד אנמיה. כנראה הם לא שמו לב.

אני חושבת שבמצב הזה המשכתי הרבה זמן. מעט שקופה, ועם קרום דק סביבי. אני זוכרת שבלילה הייתי מתאמנת על "איך לשבור את הקרום", זה היה שם המשחק.

הייתי עומדת, ומרביצה באוויר סביבי. הייתי צורחת מילים, כמו "קרום קרום קרום! צא צא צא!" הייתי מבטיחה לו הכול. חוץ מנשיקה וחיבוק. פחדתי שאם אני אתן לו נשיקה וחיבוק, הוא יתחיל לסחוט אותי. יחזיק אותי באוויר כמו דוד שלומי, ויסחוט ממני דברים בשביל לשחרר אותי. (למדתי שככה זה אנשים. סוחטים גם כשאתה רוצה לתת.) אז הבטחתי לו הכול, והנחתי שאחר כך אני פשוט אקפל אותו יפה ואתקע אותו במחסן.

זה לא ממש עזר, הסתבר שקרומים זה לא דבר תמים במיוחד, והם מספיק חכמים להבין תוכניות של ילדה בכיתה ג'. בכל מקרה, כל לילה הייתי משחקת במשחק הזה. דווקא היה בזה משהו מהנה, בדמיון שמשהו תלוי בי, שאני יכולה לשנות את החיים שלי בבקשה אחת פשוטה. זה קצת תמים. כמו לצרוח לה' שאתה לא יכול יותר כשהוא יצא לחופשה.

יום אחד באה דודה יפה לשמור עלי כשאמא ואבא יצאו מהבית. היא נכנסה לחדר וראתה אותי משחקת במשחק שלי. היא ראתה אותי, אני לא ראיתי אותה. לא יכולתי להסביר לה שזה חיוני! שבלעדי זה אני אשאר עם הקרום לתמיד! שאסור לה לספר על זה לאף אחד!

היא התקשרה לאמא, ודיברה איתה בלחש על מילים מוזרות שאז לא הבנתי אז. מילים כמו "פסיכופתי,", ו"משוגעת". אולי היא גם דיברה על כדורי הרגעה, או משהו כזה.

יומיים אחרי פגשתי את "מיס שושי". אולי עדיף היה לקרוא לה "מיס קדימה-חמודה-מתוקה-מה-שלומך-?". היא הייתה הפסיכולוגית הראשונה, של ילדה ראשונה, להורים שלא ידעו איפה לקבור את עצמם ומה לעשות לעזאזל עם הילדה המוזרה הזו שנחתה עליהם פתאום.

אני לא זוכרת הרבה. רק שהקרום התחזק סביבי, והוא גם התחיל לקבל צורה. הבעיה הייתה שלא היה לו מפתחות, לכלוב\קרום שלי.

כך זה המשיך. פסיכולוג שני לילדה ראשונה, פסיכולוג שלישי לילדה ראשונה עם אחות קטנה שמרעישה בלילות, פסיכלוג רביעי לילדה ראשונה עם הורים מיואשים, פסיכלוג חמישי לילדה שיורקת כשהוא מעז לנסות לדבר איתה, פסיכלוג שישי לילדה מיואשת, פסיכלוג שביעי לילדה שהפסיקה לקטוף פרחים בשביל לתת לאמא, וזה המשיך עד לד''ר שמועלוב.

אז ככה זה עד היום. היום אני אפילו יכולה לאבחן את עצמי:

"תמר חולה במחלה לא ידועה. נשמח אם תפנו לרופא נפש אחר, תודה."
שמעתי שיש רופאים שמנתקים אנשים מהמכונות. כנראה שבתחום של חולי הנפש זה יותר שכיח, שמנתקים אותך מכל רגש שיכול לקשר אותך למילה "נורמאלי".

אם תרצו אני יכולה לאבחן את עצמי.

אני ילדה כלואה. בתוך עולם שכלוא מתחת לתקרה בצבע כחול.

אני ילדה דוממת.

ואולי כבר אפילו לא ילדה.

אז עכשיו, אני בדרך לד''ר התרסקות שמועלוב, מומחה לבתי כלא עצמיים. זה לפחות הכינוי שלו אצלי.

מרבית האנשים ה"נורמליים", קוראים לו פסכיאטר.

לד''ר בית כלא, יש מקפצה ענקית.

כל פעם שאני באה, אני צריכה לעלות, ולקפוץ. לצלול לתוך העצמי שלי, לעלות את עצמי מעבר למה שאני. הוא קצת מוזר, הוא בטוח שזה מה שישבור את הקרום. אני לא צופה לו הצלחה.

דפקתי בדלת. ד''ר התרסקות/בית כלא/ברוך הבא לגהינום פתח את הדלת. הוא חייך את החיוך שלו עם האף בצורת משולש. גם כן, ד''ר.

נכנסתי הביתה. חשוך כאן מאז הפעם האחרונה.

כאילו ד''ר  שמועלוב שמע מה שחשבתי ואמר-

"כן, החלטתי שבחושך את תרגישי.." הוא חייך לעצמו "פתוחה יותר".

 פעם ד''ר שמועלוב אמר לי שהוא יכול, ממש יכול לשמוע מחשבות. כך שעדיף לי לא להסתיר כלום. זה די מטופש, כי הרבה פעמים חשבתי לעצמי:

"ד''ר שמועלוב, דרקון שאוהב לשתות בירה" וכשהוא לא הגיב, ניסיתי דברים יותר חצופים:

"ד''ר שמועלוב, פיל ים עם שפם גדול!" משום מה, הוא אף פעם לא אמר לי כלום על זה. כנראה שהוא לא באמת שומע מחשבות, כי אז הוא כבר היה משתמש יותר בזכויות שלו בתור רופא נפש, הווי אומר: לדבר איתך על הדברים שאת לא הכי רוצה לדבר עליהם. כמו: "מה את חושבת על זה שלכולם יש חבר ורק את תקועה בתוך הכלוב שלך?!" פעם הוא שאל את זה. הוא גם שאל אותי אם אי פעם בן נגע בי, שאולי בגלל זה הקרום. אמרתי לו שהוא טיפש, ושאני לא אוהבת שום בן, אז אף אחד לא נגע בי. הוא חשב שאני טיפשה, כי הוא מילמל משהו על אחוזים בקרב ההטרדה, או משהו כזה.

אני רוצה לשאול אותו מה לעזאזל גרם לו לחשוב שהחושך יעזור לי. אבל אסור לחלוק על ד''ר שמועלוב, הוא עלול להחזיר אותך הביתה בלי טיפול. ולאמא ואבא חשוב הטיפול הזה.

הנחתי את התיק בצד.

"אולי נדבר קודם, תמר?" המשקפיים נפלו לקצה אפו, והיה לי חשק אדיר להרים אותם למעלה. נשמתי עמוק.

"אז מה שלומך? מה התחדש השבוע?"

"שום דבר מיוחד" חייכתי חיוך עדין.

"שום דבר מיוחד?! אולי תספרי לי על ה"שום דבר מיוחד" הזה?"

"אין מה לספר,ד''ר. אתה יודע, לימודים, אחיות קטנות, כאלה דברים.."

"אה.. את אוהבת את אחיות שלך?"

"כן"

"מה את אוהבת בהן?"

"שהן לא מבינות כלום, ולא חטטניות." התאפקתי מלהוסיף כמוך. פרופסור שמועלוב כמו שמע על מה חשבתי, ועיקם את אפו.

"אולי כדאי שתעלי למקפצה". אמר בקול קריר.

"בחושך?" אף פעם לא עליתי על המקפצה בחושך.

"בחושך". הסכים הד''ר.

עליתי לאט לאט ובזהירות. אני שונאת את המקפצה. את הגושי זכרונות המדממים שיוצאים לי מכל הגוף, ואת ד''ר שמועלוב, שיודע בדיוק איזה אחד לקחת.

פעם הוא לקח את הזיכרון שבו הייתי שמחה. זה היה הזיכרון הכי טוב שלי, הוא הפך אותו להכי גרוע.

אחרי שהוא גמר לבחון את הזיכרון ולתלוש אותו ממני בכל צורה אפשרית, הוא אמר-

"למה היית שמחה בזיכרון הזה?"

הקפדתי לשבת על הרצפה ולא על הכסא, עדיין דיממתי, והפרופסור לא רוצה שהכסאות יהיו מלוכלכים בדם זיכרנות, זה מפריע למונטין.

"לא רוצה להגיד". את האמת, שלא הייתה לי סיבה מיוחדת. הייתי שמחה פשוט כי הקרום עוד לא הופיע.

"הקרום היה אז?"

"אמרתי שאני לא רוצה להגיד." אמרתי לו בקול קשה.

ד''ר שמועלוב הסתכל עלי ובמבט צונן אמר:

"כאן אין פרטיות. את תשתפי בהכול כדי שנוכל לקרוע את הקרום המטופש הזה שאת יצרת."

פחדתי שהלב יצא לי מתוך הגוף וידמם על השטיח, אז פשוט לקחתי את התיק מהמקום הקבוע ורצתי החוצה.

זה היה הביקור האחרון שלי אצלו. אולי בגלל זה החושך.

עליתי על המקפצה. המטרה היא לעבור את מגרש המזרונים שממול. אם נוחתים עליהם- הקרום נשאר. לא הצלחת לעבור את מעבר למה שאתה. אתה עדיין תקוע בתוך עצמך, בתוך בית הכלא המטופש שאתה יוצר. אם עוברים- אז גומרים את הטיפול. הסוף לד''ר שמועלוב. הידד לנורמאליות.

עמדתי בתנוחת קפיצה. בלילה שעבר חשבתי, שאולי אני אפתח עסק שבו אני אגלף לאנשים כמוני את הקרום שלהם בצורות יפות. אם אנחנו תקועים התוך קרום, שלפחות יהיה יפה, לא?!

בכלל, לפי מידת ההצלחה של פרופסור שמועלוב, נדמה לי שיהיה לי הרבה הצלחה. אם כל מטופל שלו יבוא אלי, אני אהיה יכולה להרוויח טוב.

"קדימה." קרא אלי הפרופסור מלמטה.

הפסקתי לחשוב. נשמתי עמוק.

קפצתי.

נחתתי שוב על המזרונים. שתי העיניים שלי דיממו, ויצאו מהם בזרם גושים של זיכרונות, ותקוות קטנות שלי. קלושות. הפרופסור לבש את המשקפיים שלו, והלך להביא את הכלים.

שכבתי שם מדממת על הריצפה.

אתמול גם חשבתי לעצמי, שאולי אני אבקש מהפרופסור להראות לי איך קופצים. הוא הרי אמור לדעת הכי טוב, לא?! למרות שאני לא בטוחה בזה. לפעמים אני חושבת שהוא שואל את השאלות ומצפה שאני אענה עליהן תשובות, בשביל שהוא יוכל לרפא את עצמו. אולי בכלל בכל החיים האלה אני רק כלי למשהו גדול. אולי. סיכוי קלוש.

הפרופסור לבינתיים הדליק את האור והתקרב לעברי.

"אה.. פרופסור?"

הוא נעצר. "מה, תמר?" שאל בחוסר סבלנות.

"אולי.. אולי אתה תראה לי איך קופצים מהמקפצה?! אתה מבין, אני בטוחה שאתה הכי טוב בזה, ותוכל ללמד אותי!" רק ככה זה יעבוד, חשבתי לעצמי. בלי חנופה, הסיכויים קלושים.

הפרופסור נראה המום. "אה.. רגע, אני אביא קפה ונדבר על זה..." מלמל בעודו יוצא מהחדר.

ניגבתי את שאריות הדם מהעיניים, ופניתי להביט במקפצה.

פתאום ראיתי שהיא מביטה בי.

המקפצה, היא, מביטה בי.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. איפה לשים את הידיים או הרגליים.

"שלום.." אמרתי בקול רועד.

"שלום" החזיר לי קול נשי מתוק.

"מי את?" שאלתי. איזו שאלה מטופשת! היא מקפצה! מקפצה לגלות את מעבר למה שאני! כאילו שיש. פתטי.

"אני המקפצה של הד''ר.." אמרה בקול חלוש.

"תגידי," שאלתי אותה כממתיקת סוד, "מישהו הצליח אי פעם לעבור אותך?"

"לא". היא אמרה בעצב. "הלוואי והיו מצליחים. נמאס לי להיות מלכולכת מדם."

"למה?"

"תנסי את יום אחד. להרגיש כ''כ הרבה כאב. של אדם שאיבד הורים, ושל ילדה שאיבדה אהבה."

"זה נשמע קשה."

הפרופסור נכנס לחדר והשיחה נפסקה.

הוא הביט בי וכיחכח. "אז את עולה שוב?" שאלה.

"אמרת שאתה תעלה". הזכרתי לו.

הוא הביט בי בבלבול.

"אה.. נכון.. מקפצה, אני.. כן.. טוב.." הוא הלך לאיטו לעבר המקפצה. האור היה פתוח.

הוא טיפס לאט לאט ואני הסתכלתי בציפייה. ראיתי איך הוא מרים את הרגל, כאילו הנסיון הזה מוכר לו כבר.

הוא עלה במדרגות, והגיע לראש המקפצה.

הוא התכופף, והתרומם. הוא נראה מהסס.

הוא התכופף שוב,

וקפץ.

הפרופסור צלל למטה, והתרסק אל תוך כל זיכרונותיו. היה נדמה לי ששמעתי אנחה חלושה, בצליל נשי.

גושי דם יצאו מאפו, והוא הסתכל בי מטושטש, שקוע בתוך עצמו, כלוא.

הוא שכב שם, כל גופו מלא בעיוותים.

"אולי כדאי שתלכי.. אולי.." אמר בטישטוש.

"אולי באמת." אמרתי, לקחתי את התיק, ויצאתי.

יש לי הרי עסק לפתוח. 

(http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=60478)