לק''י.
(להללויה. שכל הכאב שבפנים, לא מונע ממנה לאהוב.)
(אתמול הלכתי במדבר האינסופי הזה שמרכיב אותי.
מתי אני אצא? מתי. מתי תבואי ואגלה שאת עוד פטה מורגנה?
מתי אתקל בחבורת נוודים? מתי? מתי תבוא המכה הבאה?)
הסתכלתי במראה. רחל אמורה להגיע עוד מעט. ר-חל, רח-ל, רחל. אני לא יודעת מתי התחלתי להכניס מקפים בשמות של אנשים. זה אמור לסמן לי באיזה שלב אנחנו. המקפים הולכים בגרף ישר. אני לא יודעת, אולי זה גרף ישר בשביל שיתאים לסוף. כי בסוף תמיד מרגישים שהכול עבר מהר ואז בבום אחד זה נגמר.
רח-ל.
אני רוצה לשאול פעם אם אני אמצא עוד מישהי כמוני, אם גם לה לפעמים יצא שהיא חילקה אותיות בשביל לא להגיע לסוף. לדחות אותו קצת בהברות שלנו. לתת לנו אשליה כאילו שאנחנו קובעים מתי אנשים יבואו ומתי הם ילכו. אני ורחל בהברה האחרונה. רח-ל. זה אמור שהכול אמור להסתיים עוד מעט. אבל אין הרגשה כזאת, יש הרגשה שהיא תשאר כאן תמיד. אולי יש יוצאי דופן? אולי, אני לא יודעת, לרוב השיטות שלי עובדות. זה מפחיד לקוות. (ואולי תקווה מקבילה לפחד?)
רחל דפקה בדלת. עוד מבט במראה. לפזר או לא לפזר? אני לא יודעת, בלפזר אני מרגישה בנוח יותר, לא רואים דבר מהפנים. בקושי עיניים, אף ופה. זה נוח ככה. אז פזור.
פתחתי.
"מה קורה דפנה?" "בסדר, ואצלך?" "ב''ה! מצוין!" מתי לאחרונה אמרתי ב''ה? אני צריכה לנסות את זה פעם. לגלגל מילים כאלה על הלשון. לתת למישהו אחריות. לא הכול את. את שומעת? לא הכול את!
"איזה יופי שמצוין!" (יופי? כן, יופי.) "רוצה לשתות משהו?" "בטח!"
רחל נכנסה. "שמעת? חמש הרוגים בדרום" (לא לשמוע לא לשמוע לא לשמוע!)
"אה, כן. שמעתי" אני רוצה לשאול מישהו פעם, אם גם הוא לא פותח חדשות בשביל לא להיות עצוב. ומעדיף לפתוח על איזה תוכנית מטופשת בערוץ הילדים, לצחוק באווילות כל היום, ואז לבכות במיטה בערב כשמתחילים לקרוא את כל האסמסים מהיום. אנשים טיפשים.
"דפנה?! שוב את בוהה. ומה את חושבת?"
"מה אפשר לחשוב? הלכו לנו חמש עולמות. מה כבר אפשר להגיד?" (אני לא מבינה דבר אחד. לה' יש כאן עולם ריק לקחת, ילדה בלי מהות, למה הוא לוקח עולם מלא במקום?)
"זה נורא. שה' ישמור"
"ה' שומר"
"טוב, אז איפה הדיסק? שהייתי אמורה לקחת?.."
"אה! בחדר שלי! בואי"
רחל נכנסה בעקבותי לחדר המבולגן, שאי אפשר להבין איפה אני ישנה בו או קוראת בו או מחפשת את עצמי.
(איפה באמת? יש לי נקודת אחיזה בעולם?)
"הנה, זה הדיסק. תהני!" חיוך. לא מזויף. אני באמת רוצה שהיא תהנה.
"תודה דפנה. יום טוב! ותודה על המים!"
"חח, בכיף! נתראה היום בערב? אצל שולמית?"
"בטח! אני אבוא לאסוף אותך!"
"תודה מאמי. יום יפה!"
ליוותי אותה אל הדלת. זהו, היא יצאה. נאנחתי.
אני אוהבת את רחל..בהתחלה לא היינו חברות, אבל היא סיקרנה אותי ואהבתי אותה. היא מסוג האנשים שאוהבים בלי להכיר. שאוהבים את העצב או השמחה הבלתי מוסברת בעיניים שלהם. אנשים מוזרים כאלה. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שיש להם עולם שלם מתחת לעיניים, ואני יכולה לראות אם הוא עצוב או שמח.
ובכלל, שלאנשים האלה, יש מקום מסתור מיוחד ששם הם בונים לעצמם את העולם שמאחורי העיניים.
המון זמן רציתי לעצמי עולם כזה. עד שהבנתי שאני לא מספיק בשביל עולם משלי, וויתרתי על החלום.
(מצחיק לוותר על חלומות. חלומות לא אמורים להיות דבר בלתי ניתן להשגה?)
אז מה עכשיו? עד הערב? שרחל תבוא לאסוף אותי?.. אולי לרקוד. אפשר. אני ורחל הכרנו בחוג ריקוד. היא הייתה חדשה, אני כבר הייתי וותיקה בחוג.
לרקוד זה כמו להיות מישהי אחרת. שאין לה שום קשר לדפנה. ואותה מישהי מזיזה את הגוף כאילו אין דברים שכובלים אותה לעצמה. כאילו היא רק מחכה שמישהו יכנס לחדר ויראה אותה רוקדת!
אותה משהי מרחפת מעל האוויר. היא מדהימה. היא רוקדת הכול! היפ-הופ ובלט וג'אז ו.. ונדמה כאילו אין לה דבר מלבד זה. זה טוב שיש לאן לברוח מעצמך. בכלל- אם לא הייתי רוקדת, אני חושבת שהייתי מתה.
אולי ה' יודע מה הוא עושה כשהוא נותן לאנשים תחביבים. או שזה בכלל התחביבים שיודעים לבחור אנשים? אני מוצאת את עצמי בריקוד. יודעת להבין דברים. לריקוד יש אוצר מילים, שרק אנשים מסוימים יכולים להבין.
אולי זה הריקוד שבוחר אותך. הריקוד בחר אותי והפגיש אותי עם רחל, ועם עצמי. אולי פעם אחת אני אסע לניו-יורק, אסתובב במכנסי גי'נס משופשפים, ואנסה לרקוד יהדות. להוציא את התנועות החוצה ולהבין הכול במשך שתי דקות של הבנה שקטה. אולי ככה אני אחזור לעצמי. (עזבי חלומות. אין לך לאן לחזור.)
אבל אי אפשר לרקוד חמש שעות! אפילו לאותה "מישהי" יש גבולות.
אוך, עוד מבזק חדשות ברדיו. לא לא לא! אין לי כוח לזה. עדיף לרקוד ובערב לבכות עם רחל. לרחל הזאת לא נגמרות הדמעות. היא יכולה למלא מפלים בדמעות שלה. כשאני רואה את רחל בוכה אז אני גם בוכה. אני רוצה להרגיש אני שלוקחת מעט מהכאב שהיא לוקחת על עצמה.
טלפון. סיננתי. בשם ה'! אין לאדם מנוחה. כיבתי את הטלפון. אולי נלך לישון.
אני רוצה לתפוס את עצמי פעם אחת שניה לפני שינה, איך אני עוצמת עיניים, ובחלומיות עוזבת כאן את הכול. איזה מבט יש לי? ולאיזה צד אני בוחרת להסתובב קודם?
סגרתי את התריסים. אני לא באמת אצליח לישון, אבל אולי אצליח לעבוד על עצמי שחשוך כאן מספיק בשביל לנסות. זה מצחיק לעבוד על עצמך בדבר שאתה יודע שהוא לא נכון. אבל כולנו עושים את זה- נכון?
כל יום מחדש אנחנו שוכחים שעכשיו מישהו בטח נדרס. וששישה מיליון יהודים מתו בשואה. ושעכשיו אישה עושה הפלה. ושעכשיו מישהי לא התקבלה לאולפנה שאליה היא רצתה ללכת. ושעכשיו.. שעכשיו עוד מישהי בוכה. (ואולי זו רחל?)
אנחנו כל הזמן עובדים על עצמנו שהעולם יפה בשביל שנוכל לשמוח בלי רגשות אשמה. זה משעשע לטעמי. איך אין לנו רגשות אשמה שאנחנו עובדים על עצמנו?
טוב, דפנה. אולי כדאי שתפסיקי לחשוב. לכי לישון. לכי.
* * * * *
וואו. כן הצלחתי לישון. רגע, מה השעה? רחל אמורה לאסוף אותי בשבע, ונראה כאילו באמת יש חושך עכשיו. מבט בשעון שליד המיטה. עכשיו שמונה. היא הגיעה ולא עניתי לה? אין מצב! היא הייתה דופקת לי על החלון או משהו.
אולי היא כתבה לי משהו בפלאפון. פתחתי את הפלאפון- שה' ישמור! 23 שיחות שלא נענו. מה לעזאזל קרה?!
אני אתקשר לשולמית. אולי רחל כבר אצלה. למה לעזאזל יש לי הרגשה רעה?
"שולמית?"
"דפנה? לעזאזל! טוב שאת עונה! מה קורה איתך? את בסדר?"
"למה שלא אהיה בסדר"?
"דפנה! מה זה למה של.. רגע, שמעת?"
"אלוהים שלומית! מה קרה?"
"דפנה.. רחל.."
"מה? מה לעזאזל קרה לרחל?"
(אלוהים, פעימות לב מואצות. רחל רחל! מה יש לי בלעדיה. מה יש לי בעולם הזה!! ה'!!! תשמור עליה!! תשמור עלי!)
"דפנה.. רחל.. אני.. אני כאן איתך, אבל.. אולי כדאי ש.."
"שולמית, עכשיו!"
"דפנה, רחל.."
"מה? מה רחל? מה?!"
"דפנה, היא לא איתנו כבר מלפני רבע שעה. הכביש מול הבית שלך.. הנהג אשם.. היא עברה בירוק ו.."
"מה? לא, לא רחל! לא רחל! רחל אמרה שהיא לא תעזוב! לא!! לא נכון! לא הגיוני! שולמית, זה לא! זה טעות!!
"דפנה.. מתוקה שלי.. אני באה אלייך עכשיו.."
"שלא תעזי לבוא! שום דבר לא קרה! רחל רק מאחרת את שומעת? רק מאחרת!! ה'! היא רק מאחרת!!"
"אני באה מתוקה. אל תעשי משהו פזיז"
אתם שומעים כולם?? רחל כאן!! היא מאחרת!! רחל! איפה את רחל!! רחל!
אבא!!!! תשמור לי על רחל!!! מה יש לי בעולם הזה! מה יש לי בעולם!!
בבקשה!! מישהו!! תגידו שזה טעות! שמישהו יציל ילדה קטנה! ה'!
דפיקה בדלת. זו בטח רחל! רצתי לפתוח. זו שולמית.
"דפנה.."
"שולמית.."
"אין.. אין.. אי.. אין רחל. אין."
"אלוהים.. תעזור.."
אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל!! אין לי רחל אין לי רחם איו לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל!!
שמישהו יציל אותי!!
(מישהו, משהו. ילדה קטנה! בבקשה!
אין כאן חמלה! יש כאן רק דממה.)
אבא. תעזור לנו
רח-ל.
אולי אני כן יודעת על מה אני מדברת.
תגובות
כל הכבוד!!
(נשיקה)
ממש אהבתי!
לא יכלתי להפסיק לקרוא. יש לך סגנון סוחף כזה שאני ממש אוהבת.
סיפור מקסים!
זה מהמם. ואני לא סגורה על זה שאת יודעת על מה את מדברת.
אבל אני סומכת עלייך. אז זה בסדר.
את תהיי בסדר. נראה לי.
(חיבוק, תעריכי)
שכאב מביא אהבה שמביאה
געגוע שמביא תקווה שמביאה שמחה
שמביאה אהבה.
נו, קצת כאב לא יזיק לנו כרגע."- זה מתוך אחד השירים שלי.
אני חושבת אבל שכאב מעצים אהבה.)
אני אהיה בסדר. :)
(מעריכה ממך כל מילה.)
ןאם כן, אז מה שווים החיים?
אבל את בטוח תדעי.
אני יודעת שתדעי)
(שוב חיבוק.)
הרבה זמן לא בכיתי מסיפור..
תודה!
:)
רובנו- לא כאלה מוצלחים. :) ולכן אנחנו משתמשים במקרה עצוב (אמיתי או שלא) בשביל ליצור הזדהות.
אכזבה, כי אהבתי.