אותיות פורחות באוויר

בס''ד

(לאנשים בעולם הזה, שמשמשים לי מילים, כשהן עוזבות אותי.)

"אילו הייתי יודע מאיפה מגיעות המילים- הייתי הולך לשם"

"אני יכולה לעשות את זה! אני יכולה, אני יכולה, קדימה קדימה!"

המשכתי לרוץ לכיוון מעבר החציה. אם רק אצליח להגיע הביתה, אם רק אצליח להחזיק את ספר השירה שלי אל מולם ולהתגונן, אם רק אצליח לעבור את המילים שבכניסה, אם רק- -

"פֶּרַח" ו"פָּרַח" השיגו אותי, והחזיקו בי. קרסתי אל זרועותיהם, ונתתי להם למשוך אותי אל תוכם. קחו את כל מה שיש לי. קחו כבר. עכשיו כבר אין במילא בשביל מה להלחם.

"פרח" ופרח" משכו אותי לכיוון הבית, ואני נגררתי אחריהם באפיסת כוחות. זה הקטע הכי טוב שלהם. למילים יש את הכוח הכי גדול שיש. הם לא לוקחים ממך שום דבר פיזי, רק את כל השאר,עד שבסוף אתה נשאר כלי ריק.

לפעמים אני תוהה לעצמי האם אפשר למלא אחר כך מחדש את הגוף. או שכל פעם יתווסף בי עוד חלק שאי אפשר לעשות בו כלום. הוא פשוט ישאר ריק תמיד.

פרח ופרח התחילו לדבר. אין לי שם בשבילם. אף פעם לא הקשבתי להם מספיק מרצון כדי להחליט איזה שם לתת להם. אז לבינתיים אני קוראת להם פשוט במשמעות שלהם, במקום לתת להן כינוי מסוים.

בכלל, שמעתי פעם שלתת שמות לבעיות- זה לא טוב. ככה אתה נקשר לבעיות. אבל במקרה שלי זה נראה לי שטויות, כי אצלי זה הבעיות שקושרות את עצמן אלי.

אני לא עושה כלום.

אני רק רצה ומנסה לעבור מעברי חציה בלי ליפול באמצע הכביש ולגרד עליו את הפה.

זה הכי מתאים- שבמקום שבו דורכים ועוברים ונוסעים הכי הרבה אנשים, היכולת ליצור מילים תהיה קבורה.

אני אדם טוב, באמת.

באמת! כלומר, אני חושבת. בעצם- אני בטוחה! כן, כולכם, תדעו. אני אדם טוב.

פרח ופרח עזבו אותו ליד הדלת, והתמוססו באוויר. אני חושבת שאני האדם הראשון בתבל שאוהב פרידות.

מבחינתי כל העולם יכול להגמר. הכול יכול לקרוס. באש, בעשן, או במילים. זה לא באמת משנה.

פתחתי את הדלת לדירה. אולי יש גלידה. דווקא את הדירה אני אוהבת. היא כ''כ.. בראשיתית. בלי פוסטרים, או תמונות, או תחושות. בלי שום מקרים מיוחדים שהפכו אותה למה שהיא. ככה בנו אותה וככה היא. כמוני.

אני פגומה. כי ככה נולדתי, כי ככה נוצרתי.

תמיד אנשים מספרים על בעיות שלהם שהגיעו מטראומה,  אני... אני כמו תינוק עם תסמונות דאון.

כמו ספר שהקלידו בשגיאות כתיב וכל הקוראים שלו שמים לב לב.

כמו.. כמו אנשים שנולדים עם פחד ממילים. כמוני, כמו דפנה.

לפעמים אני תוהה לעצמי מה זה אומר על אלוקים, שמלכתחילה הוא בנה אדם פגום. אצלי תמיד הייתי כזו. בעייתית עם מילים. רואה אותן כל הזמן.

זה מצחיק. תמיד יש את ההורים שמתגאים בילדים שלהם שבגן חובה כבר יודעים לקרוא. אצלי זה היה בדיוק הפוך. אחותי ניסתה ללמד אותי את האות מ', ואני ברחתי לשחק בחוץ.

אולי האותיות עשו לי דווקא.

בזמן שלמדתי לקרוא ולכתוב עם כולם בכיתה א'- הן התחילו להופיע. המילים שלי. הסוהרות שלי. לא! אסור לקרוא להם בשמות. לכו, לכו!

בכל מקרה- הלכנו לים, לחגוג את סיום המחצית של כיתה א'.

ישבתי על החוף והמצאתי לי שירים נעימים. משהו על גלים וים כחול. הקלישאות הידועות, שכל ילד שאומר אותן מרגיש כאילו הוא ברא עולם חדש. נה- משוררים.

אבל אז הם הופיעו, הצמד חמד גל ולעג.

גל היה כחול, כראוי לגל, ומלא בהרמוניה ובאהבה. לעג היה אפרפר וזיקי חשמל מתרוצצים סביבו. הם התקדמו לעברי, החזיקו לי בשתי הידיים ולא עזבו. לכל מקום שהלכתי הם ליוו אותי.

חזרתי לחוף, והלכתי עם אמא לקנות ארטיק. ברגע שהסתכלתי על המקרר, לעג וגל משכו אותי בשני הצדדים. התחלתי לצרוח.

"מה אתם עושים? אני רוצה ארטיק! תעזבו אותי!!" אמא באה וטפחה לי קלות על הגב.

"דפנה, מה קרה? אל תצרחי." הסתכלתי בה וביקשתי עזרה. "אמא, תעיפי אותם! זה כואב לי! תגידי לגל ולעג להפסיק!" אמא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מאיזה ספר לאיבחון ילדים משוגעים, "אם אתם רואים במקרה את ילדכם עומד בתור לקנות ארטיק וצורח צרחות על יצורים מוזרים, כאשר יש לו הבעת אימה על הפנים- הוא משוגע".

ופתאום- במכה אחת- שתי הידים נקרעו לי מהגוף.

בסופו של דבר- לא יכולתי לקנות ארטיק. לא היו לי ידיים להצביע על הארטיק שרציתי.

זהו. ככה זה מאז תמיד. באיזשהו שלב הבנתי שרק אני יכולתי לראות את המילים שלי. (זה לא שם, נכון?)

הפסקתי לקרוא, או לכתוב, או לעשות משהו שקשור במילים.

פעם החלטתי אפילו להפסיק לדבר.

זה לא עזר- כי המשכתי לחשוב. מכל מחשבה צצו זוג מילים שליוו אותי עד שבא זוג אחר להחליף אותם.

הקטע המוזר- שתמיד המשמעות שלהן הייתה קשורה. לפעמים נוספה אות, לפעמים השתנה הסדר, לפעמים השתנה הניקוד, אבל תמיד יש קשר.

ותמיד משמעות המילים הייתה הפוכה. אף פעם הן לא היו נרדפות, או משהו כזה.

לפעמים אני לא יכולה לדבר. פעם דיברתי עם רואי. הוא.. היה בנינו משהו, לזמן קצר. הוא בדיוק ניסה לדבר איתי על משהו רציני, כשדבר ודיבור הופיעו. הדיבור החזיק לי את  הלשון והדבר ניקד אותה.

בסופו של דבר, הלשון נשרה. ורואי דיבר ודיבר, ולא הצלחתי להסביר לו. רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, רציתי. אבל דבר ודיבור לקחו ממני את היכולת, אז רק הבטתי בו. אני חושבת שמה שהוא הבין מ"דברי" זה שהוא לא רצוי, אז הוא עזב. אני.. כשאני אתגבר על כל זה, אז.. אני אלך, אני אדבר איתו על זה.

אבל זה בסדר, נכון? הוא לא אשם בזה. זה אני אשמה. לא, זה לא אני. זה המילים. כן, זהו! המילים. אני רציתי לענות. אני גם בסדר, נכון?

אבל לא היום. היום כבר יש לי תוכנית. חשבתי.. אולי- אם אני אתחיל מהשורש, אני אוכל לגמור את הכול.

אספתי את כל המילונים שיש לנו בבית.. היום אני תיכננתי להטביע אותם. התכוונתי ללכת אל מעל הים, ולקרוע את כל המילונים לחתיכות קטנות קטנות, עד שהם יראו כמו גיצים, כמו אפר, כמו כלום. כאילו לא היו קיימות בכלל. 

פשוט אשלח אותם אל הים, ואז המים ישטפו את כל הדיו, ולא ישארו לי מילים.

הבעיה היא שאין לי שום מושג איך אני אגיע אל מעל הים. אני צריכה מסוק בשביל זה, וזה מסכן את כל התוכנית. כי אם אני לא אצליח להביא מסוק.. אז.. זה יהיה חבל. כי.. אין לי עוד דרך להיפטר מעצמי. חוץ מהתאבדות.

אבל אני מסכימה לקבל את הסיכון הזה. גילתי שמילים יכולות לציית לי. אם אני נעימה.

כן. יהיה בסדר. אני אצליח. איכשהו. אומרים שהעיקר הכוונה, האמונה, או משהו כזה. כן?

אחרי שפרח ופרח השיגו אותי וליוו אותי הביתה, התחלתי לפעול. התחלתי לקרוא שירים על שמים, וכל השדה הסמנטי הרחב. שעתיים ישבתי לקרוא. עד שהוא סוף סוף הופיע- המטוס שלי. כמו הכרכרה של סינדרלה. "נו- אולי הגיע הזמן להפגש עם הנסיך שלי!" חשבתי לעצמי בלעג. רק חבל שאין לי גם שמלה מתאימה למאורע החשוב.

נכנסתי אל תוך המסוק, ושם נמצאה ההפתעה הראשונה להיום. הידד! שתי מילים חיכו לי שם, ונעצו בי מבט עוין.

"את זאת שהבאת אותנו לכאן?" אמר אחד, והוריד מאוזניו אוזניות.

"אהה... כן" אמרתי בגמגום.

"וזה למה?.." שאל השני, בעודו נועץ מבט משועמם באוויר. הסתכלתי לכיוון שאליו הוא הביט, ולא ראיתי כלום.

"אה.. הייתי צריכה.. ממ.. מטוס. אתם מבינים, אני צריכה לעשות משהו עם כל הספרים האלה.."

"תשמעי, מותק" אמר זה שהוריד את האוזניות, ועכשיו החזיר אותם בחזרה.

"אנחנו... אנחנו, סוג של.. איך אני אסביר את זה למוח ה.. האנושי, שלך? אנחנו אחראים כאן על כל העולם שלך. על כל העולם של כל האנשים כמוך. את יודעת מה זה אומר? שאין לנו זמן לנערות אומללות שרוצות לצאת לטיסה קלילה בשמי הלילה".

נעצתי בו מבט רושף. "אדוני. אם לא אכפת לך- אני לא רוצה לצאת לטיסה. אני רוצה לצאת אל מעל הים. ובהתחשב בכך שזה אתה שבאת הנה- אני מאמינה שאין לך יותר מדי דברים אחרים לעשות, שאם היה לא היית טורח להגיע!"

המילה השניה החלה לדבר. היא פלטה גיחוך חסר הומור, ואמרה: "נו! כולם, מה אכפת לך? הבחורה מבקשת.." "כולם?" שאלתי. "זו המשמעות שלך?"

"יופי! מילה טיפשה!" גער כולם במילה השניה. "פשוט תשכחי מכל השיחה הזו, ותעלי." אמר כולם, ואותת לי לעבר הדלת.

עליתי כשחיוך מרוצה על פני. כולם הכין את המטוס להמראה, והמסוק המריא לכיוון הים.

מעולם לא הרגשתי טוב כ''כ בחברת מילים. אולי זה הייתה התקווה שהכול ישתנה, אולי זו הייתה האמונה שהכול ישתנה- אבל הייתי נינוחה. מה שלא קרה מאז תקרית הארטיק.

לא נורא, הכול באמת עמד להשתנות.

כולם הגיע לים. "נו, אז מה מכאן?" הוא שאל בעצבנות. "עכשיו אתה מחכה עד שאני גומרת." אמרתי, והתחלתי להרים את כל ארגזי המילונים.

התחלתי לקחת מילון מילון ולקרוע לגזרים. את כל מה שהמילים עשו לי. את כל הימים שביקשתי מילים כדי שלפחות ארגיש שאני שייכת למקום מסוים.

את כל הפעמים שהמילים שהבאתי מנעו ממני להגיב.

את כל זה קרעתי במילונים. הכול היה שם.

במילון החמישי נראו שכולם התעורר.

"הי הי! ילדונת, בחורונת, נערונת- זה לא משנה! מה את עושה שם?"

"אני?" רק עכשיו עלה בדעתי שאולי הוא לא יהיה מרוצה כ''כ מהשמדת המילים הזו. בסופו של דבר, הוא גם מילה. אני יכולה להשמיד אותו?

"אני.. אממ..." לא ידעתי מה לענות, ורק נעצתי בו מבט מבולבל.

"כן, את רוצה לספר לי משהו?" אמר כולם במבט כעוס.

"זה.. תבין! אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה לחיות עם.. עם המילים שלך יותר! זה הורג אותי. זה הורג אותי! אני רוצה לגמור עם זה. אני משמידה את כל המילים- אם.. אם לא תהיה לי שפה להתשמש בה, לפחות לא משהו מוגדר, אז.. אז אולי.. אולי הכול יגמר! אתה חייב להבין, אתה חייב להבין!"

כולם הסתכל בי במבט מוזר. המילה השניה הסתכלה בי גם, ואמרה.. "ילדה מסכנה. את לא מבינה? כל שורש העניין טמון בהשלמ-" "כלום! תפסיק מיד בזה הרגע! החוקים אומרים שאסור לגלות!"

כלום קוראים לו? איזה מין משמעות זה? כלום? זה.. זה הרי כלום. מה הולך כאן?...

כולם אסף את הארגזים שנשארו והתחיל לטוס לכיוון הבית. הוא שכח לסגור את הדלת של המטוס.

"אתה לא יכול לעשות לי את זה! אתה לא יכול!"

"אני חייב." הוא אמר בשקט.

"אתה מילה! אתה לא תוכל להבין כלום! אתה.. אתה כולם! איך אתה בכלל יכול להבין צער של אדם פרטי? אתה רק משחק בי! תעזוב אותי ודי!"

כלום וכולם הסתכלו בי במבט עצוב.

"אני לא יכול" הוא אמר שוב.

ואז החלטתי. אני במילא לא יכולה לחיות ככה יותר.

פסעתי לכיוון הדלת, וקפצתי.

עוד יכולתי לשמוע במעומעם את קולו של כולם בקשר. "נפילה! יש כאן נפילה! כל הצוותים חייבים לגשת! אני חוזר!.."

לגמור עם זה, חשבתי.

אבל לא.

כלום וכולם תפסו אותי באמצע הנפילה, אך לא יכלו לבלום אותה. הם החזיקו בי בשני קצוות הידים. פתאום- מבעד לכל הרוח, שמעתי את קולו של כלום.

"מה? אני לא מבינה מה אתה אומר" צעקתי בעוד הרוח נושבת, וכולם עדיין מקשקש בקשר.

 "את חייבת להבין! את.. רק תחברי את הידיים! אסור לי להגיד לך את הרעיון שמאחורי זה, את הפתרון האמיתי למקרה שנחזור, זה נוגד את הכללים של העולם, אבל.. תנסי! את חייבת להבין! לא סתם אנחנו השולטים כאן! תנסי, תנסי!"

ואז את קולו של כולם מבעד אליו. "אי אפשר להציל אותה. בוא."

ואז הם עזבו אותי.

אין לי כבר אפילו זרועות של מילים שימנעו ממני נפילה.

נחבטתי בכביש, אבל לא הרגשתי כלום.

לא יכולתי להרגיש כלום, כי הייתי מוקפות במילים. אלפי מילים. אלפי צבעים. אלפי משמעויות. לא הייתי מסוגלת בכלל להבין מה קורה סביבי. רק ראיתי דבר אחד. מילים ששחרו לטרף.

"הם מתכוונים להרוג אותי." חשבתי.

ואז הבנתי. הם באמת מתכוונים להרוג אותי! "תעזבו אותי! אתם תהרגו אותי! אני לא יכולה יותר!" התחלתי לצרוח.

כולם היו שם. גל ולעג, קיר וריק, היסטוריה והיסטריה, ספר ורפס, שר ורש, עזרה ועזיבה, בלבול ולבלוב, נגיעה ועגינה, קל ולק, זמר ורמז, דבר ודיבור, שרפים ופרשים, ועוד אלפים מהם... כ''כ הרבה..  ואני המשכתי לצרוח.

לפתע, הם כולם השמיעו קולות נהמה והתחילו לרוץ. לעברי.

לא ידעתי איפה לשים את עצמי. את הידיים, הרגלים, או הפה שלא הפסיק להתחנן להפסקה.

ואז הקול של כלום הדהד בתוך הראש שלי.

"את חייבת להבין! את חייבת.."

רק כולם וכלום חסרו. ובמרחק מילמטר מחיות המילים הבנתי.

יש לי הכול ואין לי כלום אין לי כלום ויש לי הכול. כלומכול כלומכול.

השלמה. לחבר את הידיים.. עיגול. עיגולים עיגולים עיגולים. הכול כאן מורכב מכולם, הכול כאן מורכב מכלום.

הרמתי את הזרועות שאליהם הגיעו החיות הראשונות, והרמתי אותן לצורת חיבוק כך שקצוות הידים יצרו עיגול. כלומכול, כלומכול...

אור חזק התפרץ. אין לי כלום! אני לא רואה כלום! אין לי כלום יש לי הכול! תעזבו אותי כבר!

צרחות נשמעות מכול עבר כשזוגות התנתקו ועפו. "אני יכולה! אני משלימה! תעזבו אותי כבר! לכו! לכו!"

קיר וריק התנתקו בדיוק מולי בשעה שניסו לאחוז לי בידיים ולנתק אותן. החזקתי חזק יותר.

רק לעבור את הכביש הזה. את המעבר החציה האחרון הזה. קדימה! אני יכולה! הלשון שלי התחילה להתחכך בכביש מרוב כל הכבוד שהופעל עלי. כמה אירוני. דווקא בזמן שאני מנסה להציל את עצמי, החלום מתגשם. אני לא אצליח להמשיך ככה זמן רב. כמה עיגולים עוד יש לנתק?...

וכמו שהכול התחיל, כך הכול נפסק. הלחץ על החזה, האור החזק, הצרחות. המילים. רק מילמולים עוד המשיכו להתגלגל באוויר. והכול של כלום מעל קולם, עדיין חזק.

כולם וכולם הבליחו לרגע באוויר למעלה. כולם בוכה וכלום בוהה באוויר בשעמום. ולפתע הוא הסתכל עלי, והגה בשפתיו: "רק תזכרי.. לאף אחד.."

 ואז הם נעלמו.

סיימתי לגרד את עצמי מעל הכביש. מכוניות התחילו להגיע.

צריך היה כבר לעבור את מעבר החציה הזה יום אחד.