לחיות.

לעילוי נשמת סבתא שלי. שהלכה לעולמה ביום שני, כ"ט אדר ב' התשע"א. תנצב"ה.

הלכת. לאחר כמעט פ"ה שנים בעולם הזה.
הלכת, והשארת לנו חוסר. חוסר בך. באדם המיוחד כ"כ שבך.
הלכת, והשארת את השמחה, את האכפתיות המדהימה. את האהבה.
הלכת, ואור גדול הלך איתך. אור פנים זורח.
הלכת, אבל צווית אותנו לא ללכת איתך. להשאר. ציוות אותנו להמשיך אותך. את הטוב שבך.
ציוות לאהוב את החיים, כמו שרק את אהבת.
ציוות לתת תשומת לב להכל, לפרחים, לחפצים, לנודדים, לצאצאים.
ציוות אותנו לשמוח. להאמין במה שאנחנו עושים. לחלום.
ציוות אותנו לחיות.
ולא, לא להקבר במוות שלך. באובדן.
במותך, צווית לנו את החיים.
 
[אולי בגלל זה לא קשה לי לכאוב עם לכתך?..
באבי, מבטיחה לקחת אותך איתי. לקיים את צוואתך. להמשיך לחיות. בשבילך. בשבילנו.]