בע"ה!
-אל העיר-
בבוקר הקיץ עזריה משנתו. חמה מבוישת הציצה מעבר להרי המזרח, כמבקשת רשות לעלות. קולן של בהמות במרען ממרחק נישא לאזניו עם רוחות המערב, ועזריה שמח בידיעה שבוודאי בקרבתן נמצא מקום יישוב בו יוכל להשיג פת למאכל. אולי אף יזכה להחליף דיבור עם מי-מאנשי המקום.
לאחר תפילת הבוקר פתח עזריה בדרכו, מערבה לכוון הים. מתעטף היה במלבושיו מפני הרוח המתגברת ככל שהתקדם בטיפוסו לקצהו העליון של רכס הכורכר. משהגיע, נגלה לעיניו הים הגדול. פרוס כשטיח מלכות המתפאר בעוז צבעו התכול, התנצנץ הים באורה של החמה, שעלתה מאחוריו בינתיים, מפיצה זוהרה הנעים.
מספר כפרים קטנים נחו בשלווה בעמק החוצץ בינו ובין הים, וכשנדד מבטו דרומה יכל להבחין גם במבניה של עיר-חוף.
יהודי הכפרים הנדיבים הכניסוהו לבתיהם ואף ספקו לו צידה, אך מששאלם, השיבו שאם ברצונו לחפש לו מקור פרנסה מכובד עליו ללכת אל העיר. בהודו להם שב לדרכו, מצויד מטוב לבם ומברכותיהם.
את עבודתו אצל האופה החל עזריה עוד באותו היום, בטרם שקעה השמש.
משנכנס בשערי העיר, שוטטו רגליו במקצת רחובותיה עד שהגיע לשוק.
התהלך מעט בין דוכני המזון, הבדים והסדקית עד שפגש מבטו ביהודי מבוגר הגורר על הקרקע שני ארגזים כבדים מְחופּים. מתנשף, נעצר האיש למחות אגלי זיעה מפניו. או אז הופיע זוג בני תשחורת, צוחקים בקול רם, מקללים בשפת בני הישמעאלים. אחד הנערים ניגש לעבר היהודי והטיח את רגלו באחד מארגזיו. הלה לא נפגם כהוא-זה אולם פני הצעיר נתעוותו לרגע בכאב.
עזריה הצופה מן הצד נחפז לפתע ממקומו, בולם בגופו ברגע האחרון את ידו של השני שהונפה להכות ביהודי, אולי לדחפו.
הישמעאלי נעץ בו עיניים זועמות והסתער במטרה להכותו אך עזריה חמק מידיו והוא נחת בעצמה על הארץ.
הדי שחוק נשמעו מסביב למראה הגוי המובס ועזריה פנה לנער העומד- "הסתלקו מפה. זהו שוק ליהודים". קולו היה שקט ורגוע ועם זאת סבו הנערים וברחו משם, האחד ממשש את ישבנו הדואב, משל גירש אותם במקלות.
בחיוך פנה ליהודי ובעת שנטל אחד מן הארגזים בזרועותיו שאלו "אמור לי, האם בכל יום מתנהגים כך בני הגוים האלה אליכם?"
"לא", השיב בעל הארגזים, שכמסתבר הכילו מיני מאפה להציעם בשוק, "אך לאחרונה נתרבו המקרים והצעירים שבהם מחציפים נגדנו פנים."
סוחב אחריו את הארגז השני, הורה לו האופה היכן להניח את זה שבזרועותיו, והוסיף "ומשהם רואים שאיש איננו משיב על מעשיהם, תעוזתם הולכת ומתגברת".
עזריה החריש. הוא סייע לאופה להתקין את דוכנו וסידר את כיכרות הלחם בצורה נאה על גביו. מיד התקבצו האנשים אצל הדוכן וקנו כהרגלם ממאפיו המשובחים.
בעזרתו היעילה של עזריה, כילה האופה את מרכולתו מוקדם מן הרגיל. כאשר עמלו על פירוק הדוכן הציע האופה לעזריה שיישאר לעבוד עמו, והוא יספק לו מקום ללון ואף ישלם את שכרו, שכן ערירי היה, שאשתו נפטרה מכבר ושתי בנותיו נישאו ועזבו עם משפחותיהן את העיר. בנו הצעיר, כך סיפר, שנותר בביתו עד כה להיות לו לעזר עקר גם הוא לעיר אחרת, והוא, האופה, נשאר בגפו לנהל מאפייה. היא אומנם כלכלה אותו בצורה נאה אך ניהולה ללא עזרה הותיר אותו מותש בסופו של יום. עזריה הסכים כמובן.
ובכל אותה עת, לא משה התחושה העכורה מלבו, שסבבה סביב דבריו של האופה- לאחרונה נתרבו המקרים... תעוזתם של אלה כנגד היהודים בעיר מתגברת...
תגובות
הסיפור ממש יפה!
כתוב בשפה זורמת וגבוהה וממש מכניסה לסיפור גם התיאורים מאוד מוסיפים. (בניגוד לקודמיי, אני מאוד מאמינה בתיאורים, אני חושבת שהם עוזרים לקורא להתחבר לסיפור ולראות אותו ממש בעיני רוחו, גם אם זוהי כתיבה בלשון גבוהה, זה דווקא רק מוסיף! למרות שאין לתאר יותר על המידה, אבל הבנת את כוונתי)
בהצלחה גדולה!
אשמח מאוד לקרוא את ההמשך!