לקחתי מהחוף אבנים. אבנים לבנות, חלקות.
נזכרתי בחוף באנשים. שהיו, ואינם עוד.
אני ממששת את האבנים, החלקות מרוב שחיקה
וידעת שגם האנשים- מלוטשים היו, מעבודה.
על פני האבנים שקעים, ועל פניהם- פציעות
לב האבן יבש, ושלהם- דמעות.
אני מרימה אבן, ויודעת שבאירופה- זו כמות שמסמלת אדם.
אגרוף אחד, קטן..
"ארץ ישראל" אמרו לי כולם
"קדושה מכל מקום בעולם"
תורתה היא חיים, שמשותיה קודקוד
ובתיה קדושים מבתי כנסיות
אבל, אלוקים, יש דבר אחד אותו אני יודעת.
בו אני בטוחה.
שאבני ארצי זו, אינן קדושות במאום
מעפרות הזהב של אירופה, מעפרות האדם,
מהכלום.
תגובות
בדיוק אתמול קראתי שוב את:"סלמנדרה" של ק.צטניק [יחיאל דינור]
ולקרוא עכשיו את השיר הזה- זה כל כך מקשר את המאורעות הכואבים.
דם היהודים שנשפך כמים.
-
בהצלחה בהמשך.את כותבת נפלא.
[כלומר,הנושא כאוב מאוד, אך על הכתיבה אין מה לדבר, מעולה.]
הכתיבה שלך מצליחה לחדור לתוך הלב ופשוט להתנחל שם לעוד המון זמן.
(כי חברה עומדת עלי כבר כמה שנים שאתחיל לפרסם)
וגם פה בקושי, למרות שהשם שלי ממש לא דומה לשם משתמש (חוץ מהעובדה ששניהם יפים=))
וממש עודדתם לשלוח עוד...
תודה!!!
אשמח לעוד תגובות=)
וביקורת (בונה)...
=)!!!
מתגעגעת, שיראל..
*אה והקטע הנ"ל מדהים!!
הכתיבה שלך זורמת וחודרת...
קולהכבוד!