יצירות של גפן36

ישראל הוא נשמתה
וכֹּחה, וזיו פניה.
אך בניה שואלים
איה ביתם.
שועלים הילכו בו,
והיא תכס עיניה,
ותבוש על שראו בה
מענם.

עומדת ושותקת,
וזועקת שימו לב.
כי נמכרנו החרשתי,
אך המלך עוד כואב.
ואין נזק הצר
שווה כנזק המלך,
ומדוע כך הופקרתי
בידי שרי הפלך.

ואני, בקטנותי,
נאלמתי דומייה.
החשיתי מטוב
וכאבי נעכר.
חם ליבי בקרבי,
בהגיגי

אין כמעט אנשים רעים. יש אנשים שרע להם. אני אחת מהם, כבר לא מעט שנים. אתם בטוחים שאני אמא גרועה, וגם בתור אדם - אין בכלל מה לדבר. אין אישיות. הכל מחוק מבחינתכם. אני רק האישה ההיא, שמסתובבת ברחוב.
לפני שלוש שנים פנתה אלי אחת הנשים, ואיימה עלי שתיקח את ילדי. כאילו מתוך טוב לב אמרה, ודאגה לשלומו, אך באמת - רק מקנאה. שכן היא ערירית, ובידי אין דבר לעשות כדי להתנגד לה.
יום אחד היא תיקח אותו. נשבעה באלוהים שלה, שעומד בכניסה לסלון.
ואני יודעת שהיא תקיים,
אבל לא יודעת מתי.
היום גם לה קשה, קשה לכולם.
רבים הצטרפו אלי, אל הרחוב. אבל עדיין אני הבודדה והמרוחקת. לפחות יש משהו שעדיין מלכד אותם. גם אם הוא רק השנאה המשותפת אלי ולשכמותי.
קשה לה. היא לא צריכה עוד פה להאכיל. קשה מספיק גם לדאוג רק לשל עצמה.
כל השורשים שהיו למאכל כבר נאכלו,
והעיר שלי מתייבשת. מתביישת.
ולאט לאט קוברת את עצמה.

*****
עומדת לבדי בחושך. מפחדת לעבור לצידו השני של הרחוב. לו היו בגופי מים, גם אז כבר היו עיני יבשות מדמעות.
היא לקחה אותו. אז, כשאמרה, לא הבנתי לאיזו מטרה. לא בטוחה שהיא עצמה ידעה. אך נראה שבזמן האחרון בסתר הלב כבר ידעתי. וידעתי שהיא לא שכחה את שבועתה, ושהיא תיקח.
ובעומק ליבי, כנראה, גם ידעתי לאיזו מטרה.
פסעתי אט.
ליבי, לב של אם, לא יכול היה שלא להמשיך קדימה, ובו זמנית משך בעוצמה לאחור.
אך לא יכולתי.
לא -...

אילמת. ואין בי מילים לתאר.
ולא אנסה.
כורעת על ברכי, ואין מנחם.
שוב הבטתי בבני.
במה שנותר.
גופו - צורה לא צורה.
השמש עולה כבר,
וברגע הזה
ידעתי שאין, ולא יהיה בנו כח.
לא נותרה תקווה.

*****
לא קוברים מתים בתוך ירושלים.
אסור לפגוע בטהרתה.
אך העיר הזו כבר מתה
דבר לא נותר מיופיה.
אה, כל הדם שנשפך ברחובות, נמסר לעופות השמים.
אין כבר אף בדל של טוהר בעיר הזאת, אז מדוע לתת לזלזל בבניה?!
כואבת נשאתי את בני. את מה שנותר. בלילה.
כריתי לו בור. חפצה להסתיר מעשי בגופי, אך כחשתי, ואיני יכולה. מייחלת שהחושך יכסה.
"עצרי!" נשמעת קריאה
כל כך הרבה הכאב מסביבו, והוא מניף את חרבו על אישה.
הרמתי את עיני, ונותרתי מאובנת למקומי.
דודי הוא.
דודי שהניף עלי את חרבו, וזיהני, ולא הורידה.

"מאכל לעוף השמים תהיי", החרב קרבה אל גרוני באוושה.
רוח שוקטת עברה בשדות, זהרו השמים מעל.
ממילא אמות, יום יותר - יום פחות, אין זה אכפת לי בכלל.
אבל לתת את בשרי למאכל העופות?
"חכה", ביקשתי.
קיבלתי דבר אחרון.
"לו תתנני מאכל, ולו לבניך, והוספתם לחיות עד יבוא עוד מזון -..."
"תודה לך", קטע. מילותיו ככבוד אחרון.

ואם על בנים תאסף ברחובות,
והשמש רואה וידום.

שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס מכובד במלון האחרון בו שהו. את זכות הדיבור בטקס קיבלו המדריך, אף אחד, אחד, שניים, ג"ג, ורוחמה.
שכפי שהסתמן מהרגע שראו אותם, היו בעלי האישיות שבקבוצה.
אמנם רצו לתת גם לרותם ותמר לדבר, אך רוחמה הצליחה למנוע זאת. (וכך היה הדבר, כששמעה רוחמה שהן עתידות לנאום נחפזה אל המדריך, לשוחח עימו בכובד ראש בעניין –שמא יעלה לראשן הכבוד הרב הלזה, ותתחולל בו מהומה כבדה. והלא הן נערות

אך נחזור לטיול-
כשנה וחצי לאחר שאימן נעשתה נכה, יצאו הבנות לטיול קבוצתי.
תחילת הטיול הייתה במטע בננות יפה במיוחד.
היום היה יפה, הכל היה נעים, והבנות התגעגעו לאמן.
לא היה כל דבר מצחיק בלהשאיר אותה לבדה בבית. הן יצאו מפני שהפצירה בהן, כי זכרה כמה שנהנו בטיולים שהיו יוצאים אליהם כל שנה לפני שנפגעה.
הן לא רצו לעזוב אותה לבדה,אבל יצאו. גם כדי לשמח אותה בהליכתן, וגם משום שקיוו לחזור עם

הם ישבו שניהם לבד, אף אחד לא רצה להיות בחוף המשונן והסלעי מלבדם.
אהבו אותו כי תיאר את הרגשתם.
הם ישבו על רצועת החול הדקה שהייתה סמוכה לפני המים. חול לבן. יפה.
'פסטורלי' הוא חשב בציניות, סוקר את הנוף 'כמה מתאים'.
היא ישבה לידו, גורפת ללא הפסקה תלוליות קטנות של חול , נאנחת חרישית עם כל גל שהגיע ופירק אותן.
"תראה" היא אמרה פתאום, מפרה את הדממה בת חצי השעה בה עסקו איש במחשבותיו.
הוא

בדם ליבי אני כותבת אליכם עכשיו את שנות השתיקה, שעלו לי בחיי.
לא בטוחה שאם הייתי מדברת זה היה מועיל.
כותבת לכם שנים של ניתוק, של השפלה, של רמיסת האדם שבי, עד לאפס.
בטח כולכם עוד זוכרים אותי, אני, שהייתי אחראית לרצח הכל- כך אכזרי הזה, שהעיתונים דשו בו.
אני, שהלכתי לאדם עני וחולה, שכל חייו עשה חסד עם אנשים, והרגתי אותו באדישות.
כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור המלא- איך גרמתי לו לחשוב

חומוס כחכח בגרונו, מודע לעומק הבעיה מולה ניצב. גם ירומטילדה כחכחה בגרונה, מודעת לעומק הבעיה מולה ניצב חומוס. גם ג"ג כחכחה בגרונה, מודעת ל...

28 אנשי מעשה, בטלה ורוח ישבו סביב השולחן הרבוע שניצב בראש החדר העגול.
לאחר שגמרו להלל את עוצם מעלת גודלו ותפארתו של החינוך הישראלי, ישבו נבוכים ומכחכחים.
חומוס כחכח בתדירות הגבוהה ביותר, מפני שהוא היה יוזם הישיבה הנ"ל מלכתחילה.
-"ובכן",

והסתבר שהיה צורך לאגור כח, מפני ש....
ובכן, רוחמה שמעה אותן צוחקות, והיה עליהן לתת לה תירוץ מספק מדוע צחקו.
בעצם, לא היה עליהן לתת לה תירוץ, מפני שרוחמה עשתה טעות שדי נפוצה בקרב האנשים, והפנתה את שאלתה לרותם.
תוך שתי דקות היא ידעה בדיוק מדוע הן צחקו אתמול בלילה.
תוך שלוש היא אבדה את בטחונה העצמי בכישוריה החינוכיים, (שאלו הכישורים היחידים שחשבה שיש בה) בדקה הרביעית היא מיררה בבכי, והייתה

לאחר יומיים הם הגיעו לעיר אלתיצ(חק). שם הצטרפה אליהם קבוצה די גדולה.
בקבוצה הייתה אישה אחת, רוחמה שמה, שנדהמה לגלות את שתי הנערות המסתובבות בקבוצה לבדן. תוך זמן קצר אמצה אותן למשך שאר הטיול, וניסתה להחדיר בהן ערכים, ולו מעט.
בייחוד הפריע לה שדיברו אל המבוגרים כאל חבריהם, ובזה נסתה ביותר לחנכן.
תמר ורותם נהנו להיות בחברתה, שכן רוחמה הייתה זקנה מעניינת, ששיעשעה אותן ביותר, והיוותה ניגוד מרענן

הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה.
שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם.
המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא.
גורלו היה דומה.
תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ.
אין מה לומר, צחוקן היה מידבק.


הן היו תאומות שנהנו מהחיים. ואיך לא? ההצגה שהתרחשה למולן היתה מצחיקה ביותר, מה עוד

אני בא מארץ שום מקום,
המון הרים וגאיות, המון שמים.
המון תקוות שנטמעו בחול,
וחלומות שצללו למים.
 
את הסיפור הזה כבר איש לא יספר,
כל ציפורי השיר כלו מן הרחובות.
אני מביט בך עיר, לא מוותר,
יש עת למעשים ועת למחשבות.
 
אחרון בניך פה עומד מולך,
כואב בשקט את מחיר המלחמה.
אלפי חיים שנעלמו בן יום,
מפעל שלם שנטמן באדמה.
 
כעת זה תפקידי לתת לך אור,
למלא

בודד במדבר, בים חולות רחב,
עובר ההלך ההוא, הקטן.
מהרהר בביתו, ובמה שעזב,
חש עד כמה צודק הוא הדין.
 
משולח למדבר על ידי אוהבו,
על גבו משאו הכאוב,
של בדידות ואשמה ורוצה שידע
עד כמה חפץ הוא לשוב.
 
(פזמון:
ובלילה, עם הרוח,
צלילי חליל אל החולות פורחים.
והוא שומע, ויודע,
עוד לא תמו הדרכים.
הכינור ביבבת מיתריו מנגן,
נישא ועולה, מפלח.
וההלך

כי האדם עץ השדה
המלך בשדה
בשדה אדם-
בשדה הדם
שהושקה מעץ
שנכרת
ודמם
ופרחיו עולים,
אדומים הם
מדם.
שפגענו-
אדם באדם.

עדיין זוכר איך ביחד גדלנו
על אותן הברכיים, אותו הזקן.
עדיין זוכר איך שנינו יראנו
ממבט העיניים שראו נכוחן.

עדיין זוכר איך תמיד התאכזרת
לעוף, לדג ולחי בשדה,
אפילו את אבא כמעט לא כיבדת-
רב בשנים ונוהג כשוטה.

עדיין זוכר את מה שלמדתי
כשפתע הגעת מורעב עד אימה.
ואיך בנזיד עדשים אז קניתי
במחיר מלא את הוד הבכורה.

זוכר איך ניסית לקחת מאבא
את

לקחתי מהחוף אבנים. אבנים לבנות, חלקות.
נזכרתי בחוף באנשים. שהיו, ואינם עוד.
אני ממששת את האבנים, החלקות מרוב שחיקה
וידעת שגם האנשים- מלוטשים היו, מעבודה.
על פני האבנים שקעים, ועל פניהם- פציעות
לב האבן יבש, ושלהם- דמעות.
אני מרימה אבן, ויודעת שבאירופה- זו כמות שמסמלת אדם.
אגרוף אחד, קטן..
"ארץ ישראל" אמרו לי כולם
"קדושה מכל מקום בעולם"
תורתה היא חיים, שמשותיה