לאחר יומיים הם הגיעו לעיר אלתיצ(חק). שם הצטרפה אליהם קבוצה די גדולה.
בקבוצה הייתה אישה אחת, רוחמה שמה, שנדהמה לגלות את שתי הנערות המסתובבות בקבוצה לבדן. תוך זמן קצר אמצה אותן למשך שאר הטיול, וניסתה להחדיר בהן ערכים, ולו מעט.
בייחוד הפריע לה שדיברו אל המבוגרים כאל חבריהם, ובזה נסתה ביותר לחנכן.
תמר ורותם נהנו להיות בחברתה, שכן רוחמה הייתה זקנה מעניינת, ששיעשעה אותן ביותר, והיוותה ניגוד מרענן לשאר חברי הקבוצה.
כל ערב לפני השינה היה עליהן לגשת לחדרה לברכה בלילה טוב. ובכל פעם שנכנסו לחדרה הגישה להם רוחמה שתיה ומיני מאפה, נתנה להם שיחת מוסר קצרה (השארית שלא הספיקה להאמר במשך היום) ושילחה אותן לחדרן.
באחד הימים בהם נתנו דרור ללשונן, הגיעו השתיים לשיחת מוסר ארוכה ביותר בחדרה של רוחמה.
-כ"כ אין בכן כבוד למבוגרים!- קראה רוחמה
–שאני הולכת למות מרב בושה, איך שהנוער של היום..-
-הו לא! אל תמותי!- קראה רותם, שבאמת ובתמים חיבבה את האישה העתיקה.
רוחמה נעצה בה מבט נוקב.
-אהמ..- נחלצה תמר לעזרת אחותה
-זה... משפט שמרבים להזכיר בספרים... היא רק בקשה לצטט מעט בפנייך.. משום שידעה ש... בכל אופן, אל תיפגעי, את מוזמנת למות אם רצונך בכך..-
מבטה של הגברת רוחמה התרכך.
רותם נשמה לרווחה.
-בכל זאת הייתי מציעה לך, יקירתי, לצטט דברים בזמן המתאים. משום שלטעמי, דברייך כמעט וגבלו הפעם בחוצפה!-
הגברת רוחמה הזדעזעה לעצם המחשבה.
רותם הרכינה את ראשה.
תמר הבינה את המצב, ובקשה רשות מרוחמה לצאת לחדרן.
-אנחנו צריכות... לאגור כח..- אמרה.
רוחמה הרשתה, ומזל שכך.
ברגע שיצאו את חדרה הן התחילו לצחוק.
לו היו נשארות שם דקה אחת נוספת, אין ספק שרוחמה הייתה נעלבת מהן לצמיתות, ואולי אף מטילה ספק בכישוריה החינוכיים, מה שעלול היה לגרום לאובדן בטחונה העצמי, ובמוקדם או במאוחר גם למותה, עם או בלי רשותן של התאומות.
(ידועה נטיתה של הסופרת לראות דברים בהגזמה).
לאחר שעתיים הצליחו התאומות להירגע, ונרדמו במיטתן.
לאגור כח ליום המחר.
תגובות
אבל מאוד נחמד. אהבתי.
אמנם לא חריג, סגנון כתיבה 'כאילו' ידוע -
אבל מיוחד , אצלך.
עלי והצליחי! :)
ואת חייבת דחוף להשקיע שלוש דקות לתקן טעויות הקלדה.
(אגב, אני רואה פה עקבות ברורים של רבקה ויינברג. וכידוע- אין לה מקום בסיפור. אז בבקשה לטשטש עקבות!)