ישראל הוא נשמתה
וכֹּחה, וזיו פניה.
אך בניה שואלים
איה ביתם.
שועלים הילכו בו,
והיא תכס עיניה,
ותבוש על שראו בה
מענם.
עומדת ושותקת,
וזועקת שימו לב.
כי נמכרנו החרשתי,
אך המלך עוד כואב.
ואין נזק הצר
שווה כנזק המלך,
ומדוע כך הופקרתי
בידי שרי הפלך.
ואני, בקטנותי,
נאלמתי דומייה.
החשיתי מטוב
וכאבי נעכר.
חם ליבי בקרבי,
בהגיגי תבער אש.
ולא נותר לי,
רק לומר לה,
שתקווה עוד יש.
יש תקווה לאחריתך,
מאת ריבון עולם.
הנה שבים, ארצי, בנייך לגבולם.
תגובות
לפי מה שהבנתי הבית השני, בעזרת שיבוצים ממגילת אסתר מנסה להביע שלו היה זה רק נזק שלה, הייתה הארץ שותקת אבל בגלל שזה נזק המלך היא לא יכולה להחריש אבל שתי השורות האחרונות נראות דווקא כצער שלה על עצמה שהופקרה, הנזק האישי שלה שהיא "נמכרה".
אשמח להסבר.
שוב, מאוד אהבתי. תודה.
אך גם בהם, על שלא אכפת להם.
על שאינם שמים לב לדלות הרוחנית.
על שלא אכפת להם לתיתה ביד זרים.
לדוגמא בהר הבית, שאם לא יתנו הרי שזה נזק הצר,
והם וודאי יקימו קול זעקה.
אך אין נזק הצר שווה כנזק המלך.
מקווה שעניתי.