עָזְרֵנִי| חלק שלישי

לה"ו

-אוריאל-

חיי הנער עזריה שבו למסלולם המוכר בעיר. בבוקר משכים היה לעמל יומו ובערב שב לבית האופה והיו סועדים יחדיו טרם עלו איש על משכבו לשנת לילה.

העבודה בשניים ככלל נעשית קלה וקצרה יותר, ולכן היה זוכה עזריה לפרקים לזמן-מנוחה מיד האופה. בשעות אלו שוטט לו עזריה ברחובותיה של העיר, נישא מכורח רגליו. לעתים משיח היה עם אנשים, מביט במעשיהם, בוחן מתעניין אחר אורחותיהם. עוקב בעיניו אחר גברים הממהרים לבית-הכנסת או לעמלם ובנשים המסיבות ביניהן שיחת-חולין והקוראות אחר ילדיהן בדאגה אימהית, ובמבטו איזו תוגה בלתי מוסברת.

על לב כולם נתחבב הנער החדש בעל העיניים המכילות את הרקיע.

כך חלפו להם הימים ועזריה בשוק מוכר כיכרות רבים בזמן מועט.

ובאחד הימים, כאשר נותרו על הארגז ההפוך המונח על חברו מספר מועט של לחמים ניצב מולו לפתע בחור צעיר כבן גילו, גבה קומה, ראשו עטוי כסות לבנה ופניו מעוטרות בזקן נאה. הביט דקה בככרות ואז הרים ראשו לשאול דבר-מה, אך למראה פני עזריה נתאלם, השתהה ונתן בו מבט מהורהר.

    -"אתה הוא הבחור אשר הציל את האופה לפני ימים, לא כן?"  שאל-קבע לבסוף.

עזריה הנהן.

חיוך נעים הופיע על פני הנער. "שמי אוריאל," הציג עצמו בפניו. "אני גר בעיר הזו עם אמי ושתי אחיותיי. לפני חמש שנים נרצח אבי בידי אחד מהגויים בני העיר שהיה לו לחבר קרוב במשך שנים. הוא השתתף בפשיטה שערכו באחד הלילות קבוצה של חמישה גברים ממשפחתו על הרובע היהודי בשכונה הדרומית ופרעו שם בכמה בתים. אחר- כך עברו חלקם בשכונתנו בדרכם חזרה לבתיהם ורצחו את אבי שהלך לבדו.

הוא נשתתק לפתע, חושש פן דיבר בעצמו יתר על מידת סבלנותו של בן שיחו. אך עזריה, מביט עמוקות בעיניו, בקש בקול שקט -"המשך".

נתרצה אוריאל והמשיך -"במשפטם הוחלט כי המעשה בוצע בשגגה, ולכן יהיה עונשם בכליאה בלבד. בשנה הבאה עתידים בני אותה המשפחה לצאת לחופשי כחוק," השתהה מעט, ואז, מהוסס הוסיף -"מה שמך?"

"עזריה,"

"הקשב, עזריה. כשהברחת את הגויים ההם, הרהתי שאילו היה אבי נוהג כמותך בודאי היה גורלו שונה...  דע לך עזריה, שמעולם לא ראיתי יהודי שמתנהג כך בגוי. ואמת היא שאילו בא לכאן כעת גוי ומכה אותי, נופל הייתי ארצה ושותק." נשתתק והשפיל עיניו ארצה.

"אכן, אמת אמרת, שכך היית עושה?" שאל עזריה בלחישה, מבטו הרך מסתיר נימת הפצרה. אך זו לא נעלמה מעיני אוריאל, שניחן ביכולת להבחין בדקויות נפשו של אדם, והשיב "אך מיום המעשה מהרהר אני ושנתי בלילות נודדת. באותה השאלה הגיתי- מדוע אפוא, הוטל מורא המלכות הזו עלי בתוך היהודים? הרי אנו בניו של מלך העולם, איזה שליט עריץ יוכל לכפות עלינו את רצונו- על פני רצון ריבונו של עולם?

וזכרון מראה פניך עומד לי בניגוד חריף מחריף לפניו של האופה ופניהם של שאר היהודים הצופים במעשה, שכל ישותם אומרת חוסר אונים. מנין לך אותו האומץ לפעול כבן מלך בטרקלין ארמונו?"

ומרגע שנבעה השאלה מפיו של הבחור, העונה לשם אוריאל, את תשובתה ידע ואף היטיב להבין את משמעה.

ועזריה?

מאותו היום, בלבו של עזריה החל מתגבש לו רעיון...