עָזְרֵנִי| חלק רביעי

לה"ו!

-למעשה-

אוריאל החל פוקד מדי יום את דוכן המאפים בשוק. משהיה מכלה ידידו החדש את מרכולתו, אוסף את המעות שקיבל ופונה למסרן למעבידו, הצטרף אליו והלכו יחד.

בביתו עמל יצחק האופה על העיסה ועל התנורים. משניצבים היו הנערים בפתח דלתו, היה קם האופה ומותח קומתו הנמוכה (עצמותיו משמיעות לפעמים קולות פיצוח, מחמת שעות הרכינה והלישה הממושכות), נוטל מידי עזריה את הכסף, מונה ונותן לו ממחצית הסכום. טופח על שכמו בחיבה ואחר-מכן משלחם לעשות ככל העולה על רוחם.

לעיתים בחרו לשוטט ברחובות, להתבונן באנשים ולשוחח. היה אוריאל מספר על העיר, על משפחתו ועל ילדותו, ועזריה מקשיב. 

לעיתים ירדו יחד אל החוף, שם היו מסתיימות המילים והשתיקה מלאה את לבותיהם בלחשיו של הים.

וכך,

ערב אחד, בשעה של בין-ערביים עת השמש נוטה מערבה ומכתימה את הים באורה האחרון טבלו זוג ידידים במימיו והשתעשעו בם כילדים, מתיזים זה על זה ומתחרים בשחייה. צחוקם עלה מתרונן ופניהם מלאו שמחה.

כטוב לבם עלו יחפים מן הים וישבו יחדיו מול גוויעתה של השמש.

לבו של עזריה מעולם לא חש כה פתוח! ולאט, בתחילה בהיסוס ואז, כמעיין המתגבר, נפתח גם פיו.

לאוזניו של אוריאל בלבד נאמרו הדברים באותו הערב, לכן לא אפרשם לפניכם כעת. אך מי ידע? אולי יבוא יום ויעלה מלפני הרצון לעשות כן.

רק באחרית דבריו אשתפכם, שכן זו חיונית להמשך סיפורם, וכזו היא:

"...ומשנפגשנו, באותו היום בו סיפרת לי את סיפור אביך, החל מתרקם בי זה הרעיון. אולי אפילו לפני-כן כאשר דיבר אליי יצחק לראשונה ואמר כי נתרבו המקרים בהם עלו הישמעאלים בתעוזתם עלינו, כמקרה שפגשתי היום, בדמות ילדה בוכייה שכאשר שאלתי לסיבת דמעותיה השיבה שילדי גויים דחפוה לארץ ונחבלה בברכיה.

והרעיון הוא- שנפעל. אתה ואני יחד, אתה כנקמת-דם אביך, ואני כנקמה על... על כבודם של עמי ובני אבותיי ועל כבודי שלי וכבודך. רצוני שנהייה לממשיכי דרכם של המכבים, שנהיה לסיקריקים!"

אוריאל נפעם, הן מדברי חברו הן מן האש היוקדת בעיניו, ולבו נעשה רך. בתוכו עלה הרהור.

'האם, משום מורך לבבי, בסופו של דבר יוותר לבדו חברי זה,שבעד שום הון לא ארצה לאבדו, האם לבדו ילך לבצע את רעיונו?', והחליט החלטה,  והשפיל את עיניו ארץ, ואמר:

"עזריה, ידידי היקר... הנח לי יום או יומיים ואהפוך ברעיון בראשי, אינני בטוח כי רצוני כרצונך."  ונתיירא אוריאל, שמא פגע בחברו או אולי אכזבו, אך הלה לא הראה סימן כזה ורק אמר- "עשה כטוב בעיניך, ואמור לי מה תשובתך. רק זכור- הולכים ומתרבים המקרים!"

ומששב לביתו ביצע את החלטתו ופנה אל אחותו תאומתו, בת דמותו (באופן מורגש) ואשת סודו, וסיפר לה כל זאת.

עיני מרים אחותו נתרחבו משהשמיע באוזניה את רצונו של עזריה. "אחי," אמרה לו בחשכת חצר-ביתם, "הלא אין זהו רצונך מלפני ימים רבים? הלא לכך ייחלת? הסר את פחדך מעל לבך וצא בעקבות חברך!" ובעיניים הללו נצצו הירח והכוכבים, קוראים אותו למעשה, והוא, גם אילו רצה להתנגד לא היה כוחו עומד לו מולם.

למחרת, נטל את יד עזריה חברו בידו ובלחש אמר לו "באשר תלך- אלך!"