חלום שלא נגמר-פרק ב'.

עדי נעורה משנתה לקול ציוץ הציפורים שקיננו בסמוך לחלון חדרה.

היא התמתחה קלות ושפשפה את עיניה בידה הימנית הטובה. אחר קמה ממקומה ונחתה היישר אל תוך כיסא הגלגלים שלה, שניצב סמוך למיטתה. היא "התגלגלה" עד לסלון הקטן, ששימש גם כחדר אוכל, כמטבח וכחדר-שינה לשני אחיה, שעוד נמו את שנתם.

הצעיר בניהם, יונתן, עוד לא הסכים להשלים עם מותה של אימם, אף-על-פי שכבר עברו שבע שנים מאז. יונתן אף התקשה להשלים עם העובדה שאחותו הגדולה משותקת. נכה.

עדי הכירה את אחיה היטב ולא הוכיחה אותו על התנהגותו. היא ניסתה להיות טובה אליו וויתרה לו פעמים רבות כשהיו קטנים, אף-על-פי שהיא הייתה הצודקת.

כעת היא הביטה בשיערו השחור-משחור, שנגד כל-כך את עיניו התכולות, שבאותו רגע היו עצומות. לצערה היא לא זיהתה כל שלוה בפניו היפות בעלות תווי הפנים העדינים. 'הוא כל-כך דומה לנסיך שלי...' הרהרה בליבה וחייכה לעצמה. 'אני יודעת שהוא יבוא! בנתיים אני מחכה לו. וכשיבוא, הכל ייגמר ויהיה רק טוב.'

עדי התנערה מהרהוריה והפעילה בזהירות את כיסא הגלגלים החשמלי והמשוכלל, אותו רכש אביה בדמים מרובים, לאחר שהתעקש לקנות לה את הטוב ביותר.

היא ניסתה לחצות בשקט את החדר, אך אחיה הגדול, דביר בן השבע-עשרה וחצי, נעור משנתו למרות מאמציה לשמור על שקט. "עדי? זו את?" שאל בקול מנומנם והתהפך על צידו, נפנה להסתכל על אחותו הצעירה ממנו בשנה וחצי, אך בוגרת ממנו בשנתיים לפחות. היא הייתה שקולה ונבונה, ולא הרבתה בשעשועים. תמיד הייתה מעשית מכולם והתרוצצה ממקום למקום, מנצלת את זמנה עד תום.

דביר הביט בה עוד רגע, אינו מודע לחיוך הנבוך שהתפשט על פניה לנוכח מבטו הבוחן.

"בוקר טוב, דביר... סליחה שהערתי אותך, לא התכוונתי. לא, אל תקום!" מיהרה להוסיף כשראתה את אחיה הגדול קם ממקומו לסייע לה. "אני מסתדרת. באמת שאין צורך..." היא השתתקה למראה מבטו ההחלטי והניחה לו להסיעה עד לשלחן הקטן, שם הניח לה ונפנה להכין לה ספל שוקו חם. לאחר מכן התיישב לידה ואכל גם הוא.

הם התחילו לפטפט, ועדי נפנתה להביט בדמותו הרזה והשחומה, ועל שריריו שהתפתחו כתוצאה מהעבודה בה עסק, כדי לעזור לאביו בהוצאות המרובות של המשפחה, לעומת ההכנסה הקטנה.

לאחר כמחצית השעה, אשר במהלכה הצטרף אליהם יונתן, דביר קם ממקומו, נפרד מהם ויצא למוסך בו עבד.

יונתן ועדי נשארו בסלון-מטבח הקטן ושוחחו. לא היה עליהם למהר לשום-מקום, כיוון שהם היו בעיצומה של חופשת הקיץ.

עדי הייתה מדריכה בקייטנת הילדים, אך באותו יום הילדים יצאו לטיול והיא הייתה מנועה מלהשתתף בו בשל מגבלותיה. לפיכך, היא נהנתה לשוחח עם אחיה הצעיר ושמחה גם כשניצן בת השבע הצטרפה אליהם.

עדי אהבה את ניצן בכל ליבה, ולא ראתה בה את האשמה למותה של אימה, שמתה בלידת ניצן. היא אהבה אותה בכל ליבה ונפשה, ותמיד חייכה לעצמה כשנזכרה כי היא זו שהציעה לאביה את שמה של אחותה. "ניצן".

היא אמרה שניצן חיה מתוך מותה של האם, בדיוק כפי שנבט-ניצן, חי וצומח מתוך ריקבונו של הזרע.

כולם במשפחה אהבו את ניצן הקטנה, השובבה והמצחיקה, שהרעיפה אף היא אהבה לכולם ללא גבולות, מכל ליבה הקטן והלוהט. אך כשהופיעה באותו בוקר, ניכר היה בפניה שמשהו אינו כשורה. "מה קרה, חמודה שלי?" נחפזה אליה עדי והתעלמה לחלוטין מיונתן, שהבעת פניו הייתה חתומה.

"אבא חולה." השיבה הקטנה בחשש. "הוא לא קם לעבודה, ושמעתי אותו נאנח כבר המון פעמים."

למשמע דבריה קם יונתן ממקומו ומיהר לראות את אביו, מותיר את שתי אחיותיו מאחור.

עדי המשיכה לחקור את ניצן: "שמעת אותו אומר משהו?"

"הוא אמר משהו על אמא." השיבה הקטנה בתום.

עדי נרעדה. אביה החזק, המשענת של כולם, זה שניחם אותה במות אימה, חולה וגונח, בגלל זיכרון מותה של האם?!

"מה עוד הוא אמר?" שאלה את אחותה הקטנה בטון תקיף.

ניצן נרתעה מעט: "כלום. הוא רק נאנח ומתהפך המון פעמים במיטה שלו."

בינתיים הופיע יונתן בסבר פנים חמורות. "אבא לא מרגיש טוב בכלל. אני לא יודע מה קרה לו. הוא אמר שכואב לו נורא הראש, ויש לו חום גבוה."

עדי נרתעה. האם הגיע הקץ? האם אביה עוד לא התגבר על מותה של אשתו, עד שהוא מוכן למות?

האם, האם באמת לעולם לא יהיה טוב?

'לא!' אמרה לעצמה בתקיפות. 'הטוב יגיע, והוא מגיע לנו! ואיתו יגיע גם הנסיך שלי. כלום לא יקרה, ואבא יבריא. צריך רק לעזור לו." ובמחשבות מעודדות אלו מיהרה להכין לאביה הסובל כוס תה חם.

מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)