הכיתה דוממת, כל אחת מרוכזת בתפילתה. היא סוגרת את הסידור שלה במבט משועמם ותוהה למה פתחה אותו מלכתחילה. הרי גם כך לא התכוונה להשתמש בו. מזווית העין היא שמה לב שהמורה מעיפה אליה מבט לא מרוצה. אבל בין שזה מוצא חן בעיני המורה או לא, גם היום לא תתפלל. משלבת רגל על רגל ונועצת את עיניה בנקודה נעלמת מעבר לחלון. היא הלבישה לפניה מסכת אדישות סגורה, אך האמת שהייתה מתוחה מאד. עוד כמה דקות ייכנס הרב לכיתה, ל"מסדר בוקר" הקבוע שלו, כמו שהיא קוראת לזה. היא הייתה במתח, תהתה איך יגיב כשיראה שעל אף אזהרותיו החוזרות ונשנות אין היא מתפללת. לפתע נשמע קול צעדים במסדרון. היא עצמה את עיניה באנחה ובדיוק כששבה ופתחה אותן- נפתחה הדלת לרווחה. בפתח עמד הרב בנוקשות. לעיניה המפוחדות הוא נראה כמו בריון גדול ומאיים, אף שעמוק בליבה ידעה שהוא עדין מאד. הוא סוקר במבטו את הכיתה, וכשעיניו מגיעות אליה היא מתכווצת תחת מבטו. הוא משפיל מבטו לסידור הדומם שמונח על השולחן ואומר בקול שנשמע לה קר:"חכי לי ליד המשרד." היא קמה ממקומה בפיק ברכיים ומודעת לכך שכל הבנות נועצות בה מבטים מלאי רחמים. עיניה עוד רגע דומעות, אך היא עוצרת אותן. אסור לה להראות לו שהיא מפחדת ממנו. היא צריכה להראות שהיא איתנה בעמדתה ואדישה. טוב, היא תמיד אהבה לשחק על הבמה.
היא מתחילה לצעוד ועוקפת אותו בראש זקוף. יוצאת מהכיתה והולכת לכיוון המזכירות. כעבור כמה דקות הוא מגיע. בלי הקדמות הוא הוא שואל בתקיפות:
"למה את לא מתפללת?"
שתיקה.
"תעני לי: למה את לא מתפללת?"
שתיקה.
"צדיקה שלי, בבקשה תעני: למה את לא מתפללת???"
שתיקה.
הוא עומד לשאול שוב ואז היא מתפרצת.
"מה זה חשוב לך בכלל? התפילה מראה לך אם אני דתיה או לא? אה? מה זה נראה לך, מבחן קבלה לאולפנה? מי שמתפללת, ברוך הבא- מי שלא- לכי? וחוץ מזה, נראה לך שבשיטה כזאת תצליח לגרום לבנות להתפלל? ממש לא! אף אחד לא אוהב שמכריחים אותו, ובמיוחד בדברים כל כך אישיים. וגם אם תכריח, התפילה לא תצא מהלב אלא מהראש- ותפילה כזו לא שווה דבר!"
הוא הביט בה במבט אטום ולא אמר דבר. היא שתקה. חששה שהגזימה.
היא הסתכלה עליו דקה נוספת בחשש ואז הסתובבה והחלה לצעוד לעבר כיתתה, מנסה להקרין ביטחון עצמי. להראות לו שהיא בכלל לא מתרגשת. שהיא אדישה. שלא אכפת לה איך הוא יגיב..
הוא הסתכל עליה. רצה לצעוק. רצה לכעוס. רצה להסביר לה למה היא טועה. רצה להראות לה את היופי והזוהר שהוא מוצא בתפילה.
רצה להעיר לה על החוצפה שלה. על החצאית הקצרה שלה שבקושי הגיעה לברך וכשהרוח נשבה- התנופפה וחשפה את מה שראוי להסתיר.
הוא רצה, אך לא עשה זאת. מהיכרותו עם הגיל הזה ידעה שרק משתגיע היא, בעצמה- ללא עזרה- למסקנה שהוא צודק, תסכים להקשיב לו.
הוא נאנח ונכנס למשרדו, שם ציפתה לו כוס תה חמה שהכינה לו מזכירתו המסורה. הוא שתה אותה לרוויה
והיא החיתה את ליבו. אך הוא ידע שהידיעה שהנערה הזו מתפללת תחיה אותו הרבה יותר.
תגובות
ובעזר ה' אם עובדים על זה יום אחד התפילה תגיע גם מהלב.
בקשר לכתיבה- תודה רבה.
אני הייתי מתנגדת להעלת היצירה.
סליחה על החריפות, אבל, בכל זאת, אלו הדעות שלי ואי אפשר להתווכח!
הטקסט שונה לגמרי. תודה רבה רבה.
וחוץ מזה, זה אכן עניין של דעה ומטופש להתווכח על כך.
תמשיכי לכתוב, את כותבת יפה מאוד! :)
בהצלחה!!