ה-ו-ד-ו
נסעתי באוטובוס מבית הדודות לביתי. לאחר החלפת כמה מילים עם הנהג, הלכתי לאחורי האוטובוס. כמובן, שהסרט הכתום הי'ה על תיקי, כרגיל. כמו כן הצמיד, שאני הולך עימו לכל מקום.
לאחר מכן, כהרגלי בקודש לפני הגרוש הגזעני, לדבר עם חיליים, ולשכנעם לסרב פקודה לפשע הנוראי של גרוש יהודים מהבית. כמעט אף פעם לא יצא לי להתחיל שיחה עם איש זר (אני די בישן בקטע הזה...) אלא תמיד החיילים התחילו עימי. החייל והחיילת, שעלו אחרי, דברו בינהם, וביקשתי, אם אפשר, להתערב בבקשה.
הם הרשו לי, וכך התחילה השיחה ביננו, בעיקר בנושא הגרוש, החשיבות לסרב פקודה ועוד נושאים מגוונים ושונים.
החייל ירד קודם, ואמר לי להתראות. הבנתי שהשניים שכנים לבסיס, שבקרה ישבו זה ליד זה.
לאחר מכן, כמה תחנות אחרי ואחרי כמה דקות של דיבורים, גם היא ירדה. היא ביקשה ממני ללחוץ יד, וכמובן סירבתי (איזה דוס אתה. הרי הרבנים אמרו שמותר אם היא עלולה להיפגע). היא הציעה, ואמרה "אה, שחכתי, אתה דתי". ובכך נסתיים הדיבור. אינני יודע אם הם השתכנעו, אבל עשיתי השתדלות.
הנ"ל ירד ליד קיבוץ מסוים בדרך, והיום בבוקר נזכרתי שוב. ומכאן החלק הדמיוני של הסיפור:
אורן עוד מעט משתחרר. הוא חושב הרבה על השיחה עם הילד הדתי הזה. הוא חושב כמה הדתיים המתנחלים האלה עושים שימוש ציני בילדים. אני עכשיו נוסע לקצר גיוס. אני רוצה כבר לנסוע להודו כמו כולם. על חשבון הקיבוץ, אלא מה.
השכן כבר נסע, וחזר עם כמה קוביות, שמונחות על מדף בחדרו. הוא כל יום משתחווה עליהן. אחיו, לא עלינו, חזר בתשובה. השכן השני, נסע גם להודו, ולא חזר עדיין. הוא לומד שם משהו. שכן אחר מהקיבוץ, נסע לסין. שם הוא למד כל מיני דברים וחזר עם פסלים מוזרים לקיבוץ. אבל חזר. הוא רצה מאוד לנסוע. כולם נוסעים. אפילו קרן, ואייל, ועוד... .
אבא חושב שזה שיגעון, אבל לא נורא, אמא מרשה, והוא שמע אותם אומרים פעם ש"לא יחזור בתשובה, כמו ההוא וההוא, שהפך חבדניק אחרי נסיעה להודו".
אורן גר בקיבוץ עשיר. יש לקיבוץ מפעל, והוא ממן טיסה לחו"ל אחת לכמה שנים.
אבל... הוא חשב שוב על הילד הדתי הזה.. למה איכפת לו מהארץ כ"כ ? הנה ההוא ירד לחו"ל, והיא ... ועוד.... ורק לדתיים אכפת ?!.
הוא החליט לשאול את ההורים. אין מה להפסיד.
"אבא, למה באמת אנחנו לא יורדים ללוס אנג'לס, למשל ?"
"מה זאת אומרת ? אנחנו נולדנו בקיבוץ!"
"אז מה. אבל סבא, שקבור בקיבוץ, נולד בצרפת בכלל, ועלה לארץ"
"לא למדת תנ"ך ? " אמר אבא, "דור של בורים ועמי ארצות!"
"למדתי. אבל... מאיפה אני | יודע שזה נכון ?"
"זה עובר במסורת !"
"ומי כתב את זה? ואם מישהו המציא את זה? מניין לי שהבודהיזם לא יותר נכון"
"לא. אתה בן לעם היהודי!"
"אבל מי הפך אותנו לעם היהודי..."
"אלוקים"
"אבל אנחנו לא מקיימים את המצוות כמו הדתיים!"
"נכון. אנחנו לא פנאטים !"
"אבל אם יש אלוקים – מקיימים הכל, אם לא – לא כלום!"
"תוכיח שיש!"
בכך השיחה נגמרה. אבא הי'ה צריך ללכת.
הוא התלבט, לנסוע להודו, כן, לא ?
קול פנימי אמר לו "אם כולם הולכים, וזה על חשבון הקיבוץ – מה איכפת לך!".
קול פנימי אחר "למה אתה חייב להיות כמו כולם? ".
עכשיו הוא משוחרר מגיוס. בבית מזה כשבוע, חושב. עובד פה ושם משמרות במפעל, במקומות שבהם מותר לו, אבל בעיקר חושב.
הוא החליט כן לנסוע להודו. מה יש להפסיד. אבל קול פנימי אמר לו שלא.
אבא שלו כבר שאל אותו, אמא... הוא יודע ששסבא הי'ה דתי, עד שעלה לארץ. הוא קיבל את הכטיס טיסה. אבל הוא לא נסע. הוא מכר אותו. את הכסף שקקיבל מהקיבוץ למלון, סידורים וכו', לקח גם כן. נסע אל הלא נודע, אבל באוטובוס. יווה למצוא מישהו, משהוא.
הדתיים האלה? צודקים? לא?
הוא לא למה, אבל הוא עלה לאוטובוס כל שהוא, בתחנה. האוטובוס הוביל אותו לירושליים. שנים שלא נהי'ה כאן, מאז הטיול של הקיבבוץ למלון. בד"כ נמצאים במלונות אחרים, אבל נו...
היכן יתארח? היכן יאכל? מה יעשה? יש לו פה שבוע כאילו בהודו,והיום בסך הכל בוקר היום הראשון ! ! אם הוא ירצה, יוכל להישאר ב"הודו", ואם לא – לא. הוא מחליט ללכת לבית כנסת. מה יש להפסיד?.
הוא נכנס, ושומע "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו..."
הוא בהודו.
בה-ו-ד-ו לה' קראו בשמו...!
החייל, אם אתה קורא את זה(ואני מניח שלא) אז תדע שזה אני. אני מקווה שהסיפור שכתבתי נכון. נכון שלא?
תגובות
יפה מאוד.. תרשה לי לומר משו.
כשרוצים לכתוב הרבה צריך לנסות לשכנע את הקורא לקרא את המאמר.
מאחר והם רואים "עומס" בכתיבה זה פשוט מונע מהם מלקרא.
-צריך לעשות מרווחים בין השורות.
-לא להדגיש את כל המאמר. (אלא אם כן וזו צורת הכתב)
- הכתב שאיתו כתבת לא משכנע כלל!!
שיהיה לך בהצלחה.
יפה, קצת מזכיר לי שיעורי כתיבה יוצרת [המורה אמרה לנו להסתכל על אנשים באוטובוס ולנחש מיהם, מה עובר עליהם ומה הם חושבים...]
הלוואי וזה באמת היה ככה אבל יש בודדים ויחידי-סגולה שזכו לכזה סוף טוב...