בעזהי"ת.
עֵת הַסּוֹף הִגִּיעָה
לוֹ צִפִּיתִי.
וְהִנֵּה, רַק עָבַרְתִּי
קַו הַגְּבוּל,
וּמָטָר הַשְּׁאֵלוֹת נִתַּח
מִכָּל עֶבֶר.
אַךְ בְּהַגִיעַ הָרֶגַע
שֶׁלִּי,
נוֹכַחְתִּי לָדַעַת כִּי אֵינִי
מוּכָנָה לוֹ.
נִצֶּבֶתְּ בְּעֶמְדַּת מִגְנָנָה,
הֵשַׁבְתִּי לֹא
לְכֻּלָּם.
וְכָּעֵת, מוּל תִּקְוָה
[אוֹ אוּלַי אַשְׁלָיָה]
מְנוּפֶּצֵת,
מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי כִּי תַּרְפּוּ.
תְּנוּ לִי לִבְנוֹת אֶת אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי
כִּי כְּבָר בָּנוּי הוּא.
תגובות
זה בדיוק מה שאני עכשיו.
מטורף
הסוגריים שלך זה משהו משהו.
ב. אני תוהה על הפסיחה הראשונה בעיקר,
אבל השיר הוא שלך אחרי הכל.
אין אני יודע מה היה קו הגבול,
אך אני מאחל לך שתזכי להיבנות כמו שאת מאמינה וטוב לך.
יש כמה סיטואציות בחיים שחוזרות שוב ושוב [לצערנו?].
אבל אני בכל זאת חושבת שהוא שונה ושיש בו חידוש מסויים שאני בטוחה שלא היה בשירים קודמים, ולו רק בגלל המקום [הן הטכני והן הנפשי] שאני נמצאת בו כעת ושבא לידי ביטוי בשיר [אני מניחה שהבנת אותו, אל תאכזב אותי :)].
ב. הפסיחה הראשונה חשובה. אין סיכוי שאשנה אותה. למרות שלרוב אני מקשיבה לך.:)
סליחה על הבלבול בתגובה...
טוב לשמוע ממך מידי פעם.
תודה [על האיחול והתגובה].
שולחת לך חיבוק גדול גדול!
איתך תמיד.
אפרת.