סיפור שכתבתי בתשעה באב.
דוד התבונן דרך החלון והביט בענני העשן העגלגלים העולים מהמקום שרק לפני כמה ימים היה בית המקדש. "תסגור את החלון דוד", נאנחה אמו ונכנסה לחדר." אתה צריך לישון עכשיו ולאגור כוחות לקראת מחר".
" אבל אמא" התנגד דוד, " בקושי 5 בערב! אני לא רוצה לישון עכשיו". "ואני גם לא רוצה לעזוב" הוסיף בזעף.
פניה של אמו נתמלאו עצב רב, היא ליטפה את ראשו ואמרה "אני יודעת שאתה לא רוצה, אף אחד מאתנו לא רוצה לעזוב. אבל אין לנו בררה, ה' נתן אותנו ביד הבבלים, והוא החליט להוציא אותנו לגלות ארוכה. זה לא אנחנו שמחליטים לצאת לגלות, זאת החלטה אלוקית"
" אז למה ה' עושה לנו את זה? למה?" ייבב דוד "חשבתי שהוא אוהב אותנו... ועכשיו אני לא כ"כ בטוח"
" חס ושלום, על תגיד דברים כאלה. ה' אוהב אותנו תמיד, כל הזמן. גם אם הוא כועס עלינו הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב אותנו. ראית אי פעם הורה שלא אוהב את בנו? ה' הוא אבינו וגם אם הוא כועס קצת, הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב".
"אז למה הוא מעניש אותנו?" שאל דוד וניגב את עיניו בידו.
אמו חשבה קצת איך להסביר את זה לבנה שהוא הרי כ"כ קטן, אפילו 10 שנים מחייו עוד לא עבר.
"ובכן, כנראה שעשינו מעשה לא טוב" אמרה לו.
"מה הקשר בין מעשים לבין גלות?" חזר ושאל דוד.
"נגיד דוד, שאתה משאיר מגפיים מלוכלכות בסלון אחרי שאני בדיוק שוטפת אותו. מה הייתי עושה לדעתך?".
דוד הרהר בדבר וענה "לדעתי היית גוערת בי, ואולי גם קצת צועקת אבל לא יותר מזה."
"יפה", ענתה האם. "ומה הייתי עושה אם היית משאיר שוב את המגפיים בסלון?"
"אז בטח היית ממש כועסת" ענה דוד בחיוך.
"ואם היית עושה את זה שוב?" חזרה ושאלה.
"אז היית ממש אבל ממש כועסת ואפילו נותנת עונש".
"ואם היית עושה זאת שוב?" הקשתה אמו.
עכשיו כבר לא ידע מה לענות. הוא חשב כמה דקות ארוכות וענה "אז כבר היית ממש כועסת והיית נותנת לי עונש ממש גדול כמו לא לצאת מהבית אחרי הלימודים לבקר חברים במשך שבועיים או יותר, או משהוא כזה".
"אבל האם הייתי מפסיקה לאהוב אותך בגלל זה?" שאלה האם.
"לא!" ענה דוד נחרצות "אף פעם לא היית מפסיקה לאהוב אותי."
"נכון", השיבה האם בחיוך.
"כך גם ה'. אנחנו עשינו עברות רבות מאוד ולכן ה' נתן לנו עונשים. בתחילה עונשים קטנים אבל אנחנו לא הבנו את הרמזים וחזרנו לדרכנו הרעה. ה' גם שלח לנו נביאים שיזהירו אותנו מפני עונש גדול כמו ירמיהו, אבל אנחנו לא הקשבנו לו, ועכשיו הגיע העונש."
"ויותר לא נחזור לארץ ישראל?" שאל דוד ודמעה בעינו.
"לכל עונש יש סוף" אמרה אמו ונגבה את עינו. " אולי עכשיו מתחיל העונש אבל כשהוא יסתיים אז ה' יחזיר אותנו לארץ ויבנה לנו את בית המקדש מחדש. אל תדאג".
היא כיסתה אותו בשמיכה ונשקה את מצחו. דוד נרדם במהרה.
היא יצאה מהחדר בצעדים שקטים ונכנסה לטרקלין הבית. יוחנן בעלה היה שם וארז את התיקים היחידים שהם יכלו לקחת איתם לבבל.
"הילד נרדם?" שאל, היא סימנה שכן. "נהדר" הפטיר בשקט. "הוא חייב לאסוף כוחות לקראת מחר" הוסיף. "זה ממש לא יהיה מסע של כיף כמו בכל הקייטנות".
שקט שרר בטרקלין עד שיוחנן סיים לארוז את התיקים.
"ובכן, אולי יהיה לנו קצת מזל" אמר יוחנן כשהתרומם מהתיקים והתמתח. "יש איש עסקים אחד מבבל שאני מכיר מהעבודה, הוא שלח לי יונה לא מזמן, זה היה אחרי שסיפרתי לו שכנראה הבבלים ישברו את החומות ויוציאו אותנו לגלות. הוא כתב לי שהוא ואשתו מוכנים לארח אותנו בביתו שע"י נהרות בבל עד שיהיה לנו בית משלנו. אני מקווה שאנחנו נצליח להשתקע שם באופן די טוב."
"עכשיו כדאי שגם אנחנו נלך לישון. הרי גם אנחנו צריכים להכין כוחות בשביל מחר".
הם צעדו אל עבר חדר השינה תשושים, עצובים ואבלים על חורבן הבית. אך מקווים שיבוא היום ובו ישובו לארץ הקודש, לבית המקדש.
(--------------------- )
דוד הביט בשעון ולאחר מכן הביט במסך הגדול שהיה תלוי למעלה בתקרה. המשפטים שבאנגלית אשר היו במסך התחלפו כל רגע אבל הוא חיפש משפט מסויים. "הנה", אמר לעצמו. על המסך הופיע המשפט שהוא חיפש - "הטיסה לישראל תצא בעוד שעה". הוא נשם נשימה גדולה והלך לעבר המטוס.
במטוס היו מגוון רחב מאוד של אנשים, כל אחד שונה משכנו. אבל לכולם מטרה אחת להגיע לישראל. הוא התיישב על כיסא ליד חלון כדי שיוכל לראות את ארץ ישראל ישירות כאשר הם יכנסו אליה ועצם את עיניו. הוא דמיין כיצד הוא מגיע לישראל ונוגע באבני הכותל המערבי, מתפלל בקברי האבות ומקיים את מצוות ישוב הארץ.
"סליחה, זה שורה 17?" שאלה אישה מבוגרת עם שישה ילדים קטנים ונמרצים. "אה.. כן" הוא פקח את עיניו, וכל זרם מחשבותיו נעצר.
"תודה רבה בחור" אמרה והתיישבה בכבדות באחד מהמושבים שהיו פנויים. "איכשהו כל שאר המקומות פתאום לא מסומנים. נו טוב, אני לא ציפיתי למשהו אחר הרי פה זה לא מחלקת עסקים." האישה נשמה נשימה ארוכה והחלה לקום כדי לתפוס את ילדיה הצעקנים שהחלו לרוץ לכל עבר במטוס בליוויי צעקות צווחניות זה לזה.
'חבל שלא קניתי כרטיס למחלקת עסקים'. חשב לעצמו דוד. 'זה יהיה מאוד מוזר ומעייף לעבור כמה שעות עם ששת הצוציקים הרעשנים האלה'.
בסופו של דבר האישה הצליחה לתפוס את הילדים, להושיב אותם בכיסאות ולחגור אותם. הטיסה מארה"ב לישראל החלה. "ובכן, מה שמך?" פתחה שוב האישה בשיחה. "דוד", ענה לה. "לי קוראים חנה" אמרה "ואת שמות ילדי אין צורך שתדע הרי אין סיכוי שתזכור את כל השמות"
"דווקא יש סיכוי טוב שאני אזכור. לי עצמי יש עוד אחד עשר אחים".
"טוב, אם אתה מתעקש. זה תמיר, זה יוגב, זאת דניאלה, זה אריאל, זאת תמר וזה שי. ובכן אתה זוכר?"
"נכון לעכשיו אני זוכר" חייך דוד. "אם כך, אז עוד מעט אתה תשכח." אמרה חנה
בחצי חיוך.
"גם אתם טסים לישראל, או רק עד לתחנת הביניים?" שאל את חנה.
"רק לארץ ישראל" ענתה לו. "למעשה אנחנו חוזרים לישראל. טסתי עם ילדי לבקר את אבי שחי בארה"ב הוא לא ממש חש בטוב. בעלי נשאר בארץ, הוא עובד כל השנה ואין לו פנאי לצאת לחופשות. חוץ מזה, חייבים להוציא קצת את הילדים מהבית בתקופת החופש הגדול. אני כבר לא מסוגלת לשמוע את הצעקות בנוסח ה'משעמם לי', זה יכול להוציא אדם מדעתו."
"ואתה חוזר לארץ אחרי טיול ארוך או משהוא מסגנון?"
"למעשה אני עובר לחיות בארץ" אמר דוד. "הו! מזל טוב בחור צעיר" אמרה חנה ולחצה את ידו. "יש לך קרובי משפחה בארץ?"
"חוץ מדוד אחד שמעולם לא ראיתי אין לי עוד קרובים".
"למה? איפה שאר 11 האחים שלך וההורים?"
"הם עדיין בארה"ב " ענה דוד "אבא שלי מנהל חברה גדולה שעברה אליו בירושה מסבו שהייתה שייכת לסבו שהייתה שייכת ל... אין לי מושג כמה דורות, זה כבר מאות שנים שהמשפחה שלנו מנהלת את העסק הזה. בכל אופן יש הרבה כסף במשפחה ואנחנו חיים בנחת. אף אחד לא חשב אפילו לקום ולעזוב את הכל. כאשר אמרתי שאני מתכנן לעזוב הם חשבו שדעתי נטרפה עלי..."
חנה גירדה בראשה ואמרה: "זאת באמת החלטה דיי אמיצה לקום ולעזוב את חיי הנחת כדי לעלות ארצה. אבל זה מה שכל היהודים צריכים לעשות. אחרי הכל אנחנו לא הוגלינו מהארץ כדי לכייף. הגלות בהתחלה הייתה קשה מאוד ואנשים היו צריכים להתאקלם במקום חדש אבל פעם לא הפסקנו לקוות ולהאמין שבעתיד נחזור לארץ ישראל הקדושה. אבל כאשר אנחנו יכולים לעלות לארץ אז זה לא נוח לנו. למעשה זה כמו לצאת לעוד גלות רק שכאן זה לא לעזוב אלא לחזור. ועוד הבדל הוא שבגלות הוגלינו לא מרצוננו כאן אנחנו צריכים להיות הרבה יותר חזקים כדי לחזור, כי כאן אף אחד לא מכריח אותנו לעזוב.
אתה אדם ממש חזק אם אתה חוזר לארץ בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי עבודה... אבל אל תדאג, ה' עוזר לכל מי שחוזר הביתה. אולי בעלי יוכל למצוא לך עבודה, לאחרונה הוא מחפש הרבה עובדים למפעל שלו." היא עצמה את עניה ואמרה "אתה תאהב את ארץ ישראל" ונרדמה.
דוד הרהר בדבריה ועצם את עיניו. 'אולי אם אני אצליח למצוא עבודה טובה שתפרנס אותי טוב אז זה יגרום לשאר משפחתי לעלות?'. מחשבה קטנה זאת חזקה אצלו את התחושה שהוא לא יישאר בודד לנצח בארץ ישראל.
במחשבות טובות אלה הוא עצם את עיניו ונרדם ממתין לרגע שיעמוד באדמת ארץ ישראל.
תגובות
סיפור חמוד מאוד!
יש לך כתיבה טובה, אך יש גם כמובן עדיין דברים הטעונים שיפור.
*שמתי לב שבהתחלה האמא של דוד אומרת לו שה' החליט להוציא אותם לגלות מאוד ארוכה. היא עוד לא יודעת את זה - אף אחד לא ידע כמה זמן תימשך הגלות הזו. את המשפט פשוט הייתי משנה.
*היה איזה משפט של האב בקשר לקייטנות - אני לא חושבת שזה ממש היה קיים אז... אולי החיידר?
חוץ מזה בהצלחה!
הערה קטנה: כשכותבים על דברים כמו אבל (בסיפור שלך חורבן הבית) זה קטע שצריך להיכתב מתוך מוזה אחרת מרגישים את זה
איכשהוא לא הצלחתי להתחבר לאבל של הילד..
אולי זה רק אני?