יצירות של רול קינמון

'מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.'
תומר נאנח. הפסקה הזאת הייתה כ"כ קטנה על דף A4 שעליה הודפסה עד שהיה נראה כאילו היא עומדת לטבוע בריק הלבן שכיסה את שאר העמוד.
הוא חש מבולבל. בכל הדרך הקשה שהובילה אותו עד למקומו הנוכחי הוא תמיד ידע מה עליו לעשות.
כבר בילדותו,

....

20131106123446.wmv
ברכת יום הולדת שהכנתי לאמא שלי.
לא לשכוח להדליק רמקולים, יש מנגינה ברקע.

צוייר בתוכנת צייר.
נ.ב. ולא, אין צורך להגיד שזה מזכיר את הסיגנון של מלך האריות...

.

חבורת חיות מתוך סיפור שאני עומל על כתיבתו.

 
היצרה היא פרי דימיוני ולא העתקה (למי שחושב)
 
 

סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב
-------------------------------------------------------------------------
בום.
זה כל מה ש'לָבַן' שמע. הוא פתח את עינו, ונתן פיהוק קטן. הוא הביט מטה אל העיר והבין שמה שהחכמים אמרו היה נכון. הוא ניער קצת נוצותיו כדי להעיר את חברו לענף. "היי 'יוֹן', תראה מה קורה פה", קרא 'לָבַן' אל חברו האפור. יון פתח את עינו וניער את גופו השמנמן ושאל בקול ישנוני, "מה הולך פה? אתה חייב להרעיש כ"כ? תשתיק את הבומים האלה, אני מנסה לנמנם קצת".
"אבל יון", קרא שוב לבן וניער את ידידו בשנית. "אני
בום!!
החומה נפלה ולעיר החלו להיכנס המוני חיילים כעוסים וזועמים שטבחו והרסו כל מה שעמד בדרכם.
"אז נראה שהחכמים צדקו ואכן ירושלים תיפול. חבל..." אמר יון ומתח את כנפיו לצדדים. למרות שמקולו לא נשמעה אף נימת צער. "זאת דווקא הייתה עיר נחמדה. חבל שהיהודים כאן לא אהבו את העיר הזאת מספיק בשביל לאהוב זה את זה קצת יותר... ה' נתן להם כ"כ הרבה סימנים ואזהרות בעזרת החכמים אבל הם לא מקשיבים, הם מעדיפים לאטום את

'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות.
"אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו.
"מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'.
"הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג

------------------------
נ.ב. חשוב!! הציור נצבע מחדש בתוכנת גימפ.
----------------------------------------

סיפור שכתבתי בתשעה באב.
 
 
דוד התבונן דרך החלון והביט בענני העשן העגלגלים העולים מהמקום שרק לפני כמה ימים היה בית המקדש. "תסגור את החלון דוד", נאנחה אמו ונכנסה לחדר." אתה צריך לישון עכשיו ולאגור כוחות לקראת מחר".
" אבל אמא" התנגד דוד, " בקושי 5 בערב! אני לא רוצה לישון עכשיו". "ואני גם לא רוצה לעזוב" הוסיף בזעף.
פניה של אמו נתמלאו עצב רב, היא ליטפה את ראשו ואמרה "אני יודעת שאתה