לך אכתוב, מולדת.

לך אכתוב, מולדת.

יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת.

אשחיז לשם כך את הנוצה המשובחת ביותר שלי ואקח את הדיו השחורה ביותר.

אקח השראה מגיליונות קלף של ספרי התורה, וכתב עברי קדום ידריכני בשבילי האותיות.

יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת.

ובסיפור יהיה הרבה כאב, מולדת, כי קמת מדמיי בנייך שהרוו את אדמתך.

ובסיפור יהיו גם הרבה דמעות, מולדת, קצת של שמחה והרבה של עצב.

כי סיפורך, מולדת, מתחיל מעבדות, אך כשאכתוב אותו, מולדת, הוא יסתיים בחירות.

יום אחד, מולדת, אכתוב את דברי ימייך.

תהיה בסיפור גם הרבה שנאה, אהובה, שנאה ודם, עשן ואפר של אדם, אך כשאכתוב אותו, הרוח כבר תהפוך בהרוגים האלו.

וסיפורך, מולדת, לא יהיה קל או קצר, רב שנים יהיה, מולדת, רב בשנים ובדמעות.

קשה יהיה לקוראו ולקבלו, מולדת, כי לא אסתיר ממך דבר, ורק אמת אומר. כדי שתדעי, מולדת, שכל אבן באדמתך היא אחד מאהובייך, כדי שתדעי, מולדת, שאדמתך אינה אדמה גרידא, כי אלא אדם.

יום אחד, מולדת, אכתוב את סיפור חייך.

ובמקום חיים יהיה בו הרבה מוות, מולדת, ובמקום שמחה וצחוק יהיה כאב ושכול.

אבל הסוף יהיה טוב, מולדת, את זאת אני מבטיח לך. דמיי אחינו זועקים מאדמת הניכר, והאם תחיינה העצמות היבשות שבכבשן?

והרי הם לפנייך, מולדת. לוחמייך, מגנייך, ממשיכייך, מישבייך.

יום אחד אכתוב לך סיפור, מולדת.

ויהיו בו הרבה דמעות ועצב, כי מולדת לא קמה כמדינה הכוללת לאום ואנשים. מולדת קמה על ידי דם עבדיך השפוך.

ועל כן אל תתהי מדוע זה לאחר אלפיים שנות גלות, בנייך חוזרים מארצות הנכר. לישב אדמתך, להרחיב גבולותייך.

נפריח את שממתך, מולדת, נחבוש את פצעייך, נלחש לך מילות נחמה בסתר, נשיר את שירייך.

לא לעד חרפתך, מולדת, לא לעד.

שבנו ונשובה, מולדת, שבנו ונתעודד.