חלום שלא נגמר-פרק ז'

אוף, נמאס לי להכין את השיעורים האלה. נאנחה עדי, בכלל, אני לא אוהבת מתמטיקה. הכל אצלה חד משמעי, אסור לך לחשוב אחרת יש רק תשובה אחת לכל תרגיל.

אני מעדיפה שיעור ספרות למשל, או תנ"ך או כל מקצוע אחר שבו משתמשים במילים! כשיש מילים אני יכולה לחשוב כמה פעמים, להסתכל על כל דבר מזוויות שונות ובכלל, זה יותר מעניין.

עדי נאנחה בשנית ופנתה לפתור תרגיל נוסף.

קול צלצול הקפיץ אותה ממקומה, והיא הסתכלה בטלפון הסלולארי שלה. על הצג הבהב שמה של ליאת והיא ענתה.

"ליאת? מה נשמע?"

"עדי! הכל טוב אצלך?"

"טוב... אני באמצע להכין שיעורים במתמטיקה. זה פשוט סיוט!"

"למה, דווקא אני אוהבת מתמטיקה!"

בדיוק ההפך ממני, חשבה עדי בעגמימות. "אז... מה רצית?"

"רוצה מחר נלמד שלשתינו למבחן בכימיה? הוא עוד פחות משבוע!"

"בסדר, אני... אצל מי נלמד?"

"מה שאת רוצה. לא אכפת לנו."

רק שבועיים חלפו מתחילת השנה וכבר עדי ובר הפכו לחברות טובות. יחד עם ליאת הן הפכו לשלישייה. יחד היו יושבות בהפסקה על הדשא, או סתם מסתובבות, כשליאת או בר דוחפות את כיסא הגלגלים של עדי מאחור.

יחד היו לומדות למבחנים שכבר הספיקו לעשות, ויחד היו חוזרות מבית הספר.

בתחילה לעגו להן בנות מכיתתן, אך הן התעלמו וההצקות פסקו.

היה להן נוח להיות שלושתן ביחד והן צחקו ודברו שעות רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה.

"אז מה את אומרת?" קולה של ליאת החזיר למציאות.

"אה... אני..." מה להגיד? הבית שלה קטן ולא יהיה מקום לשלושתן ללמוד באין מפריע. מצד שני... היא חששה להיות למעמסה בבית אחת מהבנות.

"עדי? את כאן?"

מה להגיד? מה להגיד? עדי נלחצה מעט מהסיטואציה. אני כזאת לוזרית, חשבה לעצמה במרירות. למזלה, ליאת לא הבחינה בשתיקתה, או שהתעלמה במכוון. עדי הודתה לה בליבה על כך.

"בר אמרה שההורים שלה לא בבית. הם נסעו עם שני האחים שלה ואפשר ללמוד אצלה אם את רוצה. זה בסדר מצידך?" שאלה ליאת בעדינות.

אם זה בסדר? בכל מקרה היא לא תעז להגיד לא.

"אני חושבת ש... כן, זה בסדר. באיזו שעה? ארבע וחצי מתאים לכן?"

"כן, ברור. אני אודיע לבר."

"אוקי, בסדר, אז מחר בארבע וחצי אצל בר." סכמה. "אם לאסוף אותי? כן, למה לא. אני אחכה לך. תודה, להתראות."

עדי שמטה את הסלולארי הקטן והישן שלה וחזרה לפתור תרגילים.

רגע לאחר מכן הציץ ראשו של יונתן מבעד לפתח חדרה. "אה... עדי?"

"מה?" שאלה בחוסר סבלנות מודגש.

"יש מישהו בטלפון שרוצה אותך."

"אותי?" הופתעה. לכל מי שאי פעם חשב שירצה או יצטרך לדבר איתה היה את מספר הפלאפון שלה. מי זה מתקשר אליה עכשיו לטלפון של הבית?

"אני באמצע שיעורים." ענתה בקוצר רוח.

ראשו של יונתן נעלם לרגע ואז שב והופיע: "הוא אמר שזה דחוף."

הוא?! מי זה יכול להיות? אויש, אין לי זמן. "בסדר, תביא לי את הטלפון." התעצבנה.

"הלו!" זעמה.

"שלום לך," נשמע קול מחויך מעבר לקו. "את זוכרת אותי?"

"אה..."

"זה אילן."

עדי השתתקה בהפתעה.

אוך, איזה בלגן פה. ממש בית משוגעים. חשבה עדי כשניסתה לפלס לעצמה דרך בין ההמון הרועש.

כל יום זה ככה. רק מגיעה ההפסקה המשותפת לכיתות הבנים ולכיתות הבנות, וכבר המקום הזה הופך לגן חיות.

"היי, היי זהירות!"

מבלי משים עדי כמעט והתנגשה בשני נערים שהתהלכו לאיטם, מתווכחים בלהט.

"את צריכה עזרה?" שאל באדיבות אותו אחד שעצר אותה. היה לו קול נעים.

עדי השפילה את ראשה, "לא, תודה. אני מסתדרת."

"לא נראה לי." גיחך נער מבין השניים בקול צעקני.

הבחור הראשון התעלם ממנו. "אני אילן. ואת?"

"עדי..." מלמלה בשקט.

אילן נשען בנינוחות על הקיר הסמוך, "את יודעת, את מוכרת לי מאיפשהו..." הוא נעץ בעדי מבטו, מצחו מתקמט בניסיון להיזכר.

עדי לא הייתה רגילה שיביטו בה כך. היא הייתה רגילה למבטים הסקרניים שנעצו בה עוברים ושבים ברחובות. אבל לא הייתה רגילה למבט כזה, מתעניין - לא בסקרנות - התעניינות כנה. הו, לא. עדי לא הייתה רגילה כלל והיא חשה שלא בנוח. היא רק רצתה לברוח, להימלט מהעיניים האלה, שמסתכלות ישר אליה. היא לא אהבה את זה והשפילה את עיניה, מביטה בברכיה. רק להימלט מהמבט הזה, לברוח, לא להסתכל.

"באיזה כיתה את? את בשכבה שלנו?" קטע אילן את הרהוריה.

"ברור, טמבל. אתה לא מכיר את עדי מ-י"א 4? זאת ההיא שעברה תאונה, זוכר?" שאל בעל הקול הצעקני.

עדי חשה את לחייה מאדימות, כאילו נשרפו. אש בערה בקרבה, והיא רצתה להתפרץ בזעם על אותו בחור, עם קולו המעצבן, שהעז בכלל לצעוק את זה לפני כולם, כאילו לא מספיק קשה לה ובכלל, שיעזבו אותה בשקט וייתנו לה לברוח משם, למען השם!

למה התחלתי לדבר איתם? למה לא ברחתי? חשבה בכאב. בעצם, למה בכלל עברתי שם? למה? ולמה קמתי הבוקר מהמיטה?!

היא שמעה את אילן מדבר עם אותו בחור בקול קשה: "מתן, אתה צריך ללמוד לשתוק לפעמים, בסדר?"

מתן נסוג. אילן תקע בו מבט מצפה ודורש. "סליחה, עדי." אמר מתן.

עדי זיהתה בקולו חרטה והנהנה לעברו ללא אומר.

לאחר שמתן הסתלק, אמר אילן בקול שקט: "מצטער... אבל זה מתן, אין לו הרבה טאקט."

הוא שתק לרגע, ואז נחפז להגן על חברו, "תביני, הוא לא אדם רע, אבל הוא לא כל-כך יודע לסתום את הפה כשצריך."

עדי הרימה את ראשה. "אני יודעת, שמתי לב." רצתה לומר, אך נשמתה נעתקה כשהסתכלה על אילן.

אף קטן וחמוד, עיניים כהות ושובבות משהו. שיער מבולגן מעט, סנטר המעיד על עמידה נחושה וגב זקוף.

אילן נראה בדיוק כמו נסיך החלומות של עדי.

             *   *   *

אני חושבת שמצאתי את הנסיך שלי.

בעצם, אני בטוחה. הרי הוא חייב להופיע מתישהו, לא?

                                          -עדי-

מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)