חלום שלא נגמר-פרק ח'.

"אני ילד שרוצה לדעת ולטעום מהכווווול!" שרה עדי את מילות השיר כשאוזניות תקועות בתוך אוזניה.

"רק אני יכול לעוף, בלי לדעת לעוף!" קראה, ראשה זז מצד לצד בקצב המוסיקה.

הלוואי שאני הייתי יודעת לעוף, או לפחות ללכת כמו שצריך.

"אני יכול ל-עוף, כמו עלה על המים, לצוף!"

"עדי!!" שמעה לפתע את ניצן צועקת אליה, "את תכף תשברי את החלון!"

"מצטערת!" צחקה עדי.

ניצן דילגה אל תוך החדר. "רוצה לעזור לי?"

"בֶמה?"

"חשבון," השיבה ניצן בהבעה מתחננת.

מתמטיקה של כיתה ב'? קלי קלות. חשבה עדי באנחת רווחה.

"מה את צריכה?"

"תראי, אני לא מבינה מה צריך לעשות כאן..." הורתה ניצן באצבעה על הבעיה אותה לא הצליחה לפתור.

עדי הסבירה והדגימה, הבעיה נפתרה וניצן חזרה לסלון.

עדי התרווחה על מיטתה. עוד מעט ליאת ובר צריכות לבוא אליה עד הערב, כששלושתן ילכו לישון בביתה של ליאת.

"עדי?" ראשה המתולתל של ניצן הציץ אליה מפתח החדר.

מה עכשיו? "את צריכה עזרה?"

"לא, פשוט, יש מישהו בדלת בשבילך."

עדי התרוממה בקושי. עכשיו? בר וליאת אמורות לבוא בעוד חצי שעה לפחות! טוב, לא נורא.

"תגידי לה לבוא."

מצחה של ניצן התקמט, אך היא לא אמרה דבר והסתלקה משם.

"אפשר להיכנס?" שאל קול לא מוכר. בעצם, הוא כן היה מוכר. ממתי? עדי הרימה את ראשה והופתעה לראות את אילן עומד בפתח, מבטו משועשע משהו.

"א... אילן? מה אתה עושה פה?" מצאה את קולה. "איך ידעת איפה אני גרה?"

"אה," הוא הניף ידו בביטול, "זו לא בעיה."

עדי נעצה בו מבט, גבתה מורמת.

אילן צחק. "טוב, בסדר. שאלתי את חברות שלך מהכיתה. מרוצה?"

לא, אני לא מרוצה בכלל. מה לי ולך? אז מה שנפגשנו? עדי לא רצתה להיזכר במפגש המביך עם אילן וחברו, מתן. אז מה שאתה דומה לו? שאתה דומה לגבר עליו חלמתי מאז שאני קטנה?

עמוק בתוך ליבה עדי הייתה מרוצה מכך שאילן זוכר אותה. הוא בא עד לפה, תכבדי אותו, תתנהגי יפה! קרא קול קטן ונרגש בתוכה. היא השתיקה אותו מיד בחבטה דמיונית, אך בכל זאת הייתה מנומסת.

"בוא, שב," אמרה לו, בעוד היא מתיישבת בכיסא המתגלגל שלה. "מה אפשר להציע לך לשתות?"

אילן הסתכל בה, מבודח. "את לא צריכה להיות מנומסת כל-כך." אמר לה בקול רציני, אף על פי שעיניו עוד חייכו.

עדי הסמיקה כולה תחת מבטו, "בסדר." מלמלה. היא "התגלגלה" עד שהייתה מולו, פנים אל פנים.

"אז... למה באת?" שאלה אותו בקול נמוך.

"אני מפריע?" שאל אילן במהירות.

"ל... לא! פשוט, ליאת ובר צריכות לבוא עוד חצי שעה ו... הן לא מכירות אותך. אולי הן לא ירגישו בנוח ואני -"

"אה, אז את חברה של ליאת." הוא יותר קבע מאשר שאל. עדי זיהתה הקלה בקולו.

"מה - ? אתה קשור אליה איכשהו?"

"הממם... אפשר לומר שאני מכיר אותה דיי מקרוב..."

"נו?"

"סתם, אנחנו מכירים. זה לא משנה."

עדי רצתה ללחוץ, אך לא הייתה מסוגלת. אם הוא לא רוצה, הוא לא ידבר. היא לא תכריח אותו לגלות.

"בסדר," חייכה אליו.

"אז... כדאי שאני אלך עכשיו." אילן קם ממקומו.

"מה? למה ללכת? היית פה לא יותר מעשר דקות!"

"נכון, אבל חברות שלך עוד מעט יגיעו ואני לא רוצה להפריע."

"לא, לא! תישאר! כלומר, אתה לא מפריע..." עדי גילתה להפתעתה כי היא רוצה שאילן יישאר כאן. רוצה מאוד. אז מה שליאת ובר באות עוד מעט? הוא אמר שהוא מכיר את ליאת, אז זה בסדר, לא?

אילן חייך מעט. "לא. עדיף שהן לא יראו אותי כאן. עוד יתחילו לדבר. אני מכיר את ליאת."

עדי הסתכלה בעיניו. "תישאר, בבקשה. אתה לא מפריע. אני שמחה שאתה כאן."

אילן השיב לה מבט מופתע. "את מתכוונת למה שאת אומרת?" שאל בחשד.

"כן. אני אף פעם לא אומרת דברים בלי שאני מתכוונת אליהם באמת."

אילן חייך שוב. הפעם החיוך הגיע גם לעיניו. "תודה, עדי. אבל, באמת, עדיף שליאת לא תראה אותי כאן, אצלך."

"אבל - "

"עדי!" נשמע לפתע קולה העליז והילדותי של ליאת. "מה נשמע? שיואו, את לא מבינה מה קרה לי בדרך לכאן..." היא השתתקה כשנכנסה לחדר. "א... אילן? מה... מה אתה עושה פה?" היא קפצה עליו בחיבוק.

"אני בדיוק הולך." חייך אילן חיוך נבוך. "רק עברתי פה במקרה וקפצתי להגיד שלום לעדי."

"אפשר להבין מה קורה כאן?" שאלה עדי בתמיהה.

"אנחנו בני דודים," הסביר אילן הנבוך.

על פניה של ליאת התפשט חיוך גדול. "רגע, למה אתה לא נשאר? עוד מעט בר תבוא. יהיו צחוקים!"

אילן משך בכתפיו. הוא ידע שליאת לא תניח לו עד שיגיד שהוא נשאר.

"אנחנו חברות ממש טובות, שלשתינו." החוותה ליאת בידה על עצמה ועל עדי. "יחד עם בר, כמובן." הוסיפה.

הוא הנהן. ניכר בו שהדברים לא מעניינים אותו. "טוב, אז אני חושב שבכל זאת אלך," אמר. הוא העיף מבט בעדי, "להתראות."

עדי הנהנה לעברו ללא אומר. ליאת הסתכלה בו באכזבה וכמעט קפצה לשכנע אותו להישאר, אך לפתע הדלת נפתחה בלי שאילן נגע בה בכלל.

בר נכנסה לחדר, שיערה, שנראה תמיד כאילו גיהצו אותו, היה פזור. עדי יכלה להריח את שמפו התפוחים איתו בר חופפת. "שלום," פלטה בר בהפתעה משראתה את אילן עומד ליד דלת החדר, נבוך.

"מי אתה."

"זה אילן," ענתה עדי במקומו. "הוא בא להגיד לי שלום, אבל הוא נשאר. נכון, אילן?"

משלא נותרה לו בררה, אילן התיישב על המיטה של ניצן, בעוד הבנות מתמקמות על מיטתה של עדי.

"עשיתן את השיעורים בספרות?" שאלה ליאת כדי להפר את השתיקה שהשתררה.

"או, כן. ממש נהניתי. אני אוהבת ספרות." השיבה עדי.

"אני ממש לא אוהבת," פיהקה בר. "זה משעמם."

"למה, דווקא ספרות זה נחמד," הביע אילן דעה משלו. "יש בזה עומק. אפשר לחשוב לכמה כיוונים שונים. יש אינספור תשובות לכל שאלה."

ממש כמוני, חשבה עדי בשמחה.

"זה בדיוק מה שמשעמם בזה," גיחכו ליאת ובר.

שוב השתררה שתיקה.

"אתן יודעות,"פנה אילן אל הבנות בקול מבודח. "אתמול תפסתי את המנהל מדבר עם אמא שלו בטלפון. הוא נשמע כזה מסכן! 'אבל אמא, יש לי עבודה, אני לא יכול לשמור עליו ולהיות איתו כל-כך...' "

הבנות צחקו.

"תארו לעצמכן, המנהל הגבוה והמנופח הזה, שמסתובב בבית הספר כאילו זו הממלכה הפרטית שלו, כמעט בוכה בטלפון כשהוא מדבר עם אמא שלו!"

"וואלה, מזל שאימא שלו היא לא המנהלת שלנו..." צחקה בר.

אילן הביט בה, מופתע. כנראה שלא ידע שבר יודעת לצחוק. תמיד היא נראתה קרה ואדישה לכל דבר.

כנראה כשהיא עם חברות שלה היא שונה, חשב לעצמו. עושה רושם שהן משפיעות עליה. או שפשוט היא מרגישה יותר משוחררת איתן.

"אתם לא מבינים מה קרה לי בדרך לכאן," הכריזה ליאת. "רציתי לספר את זה לעדי, בהתחלה, אבל לא הספקתי." היא חייכה.

שלושת האחרים השתתקו, מחכים שתספר.

"אני הולכת לי בשיא הכיף, פתאום אני רואה מולי את הסגנית, חביתה."

האחרים התחילו לחייך. שמה המקורי של הסגנית היה חוה. פעם שמעו התלמידים את אחת המורות קוראת לה בשם חיבה "חווי." מאז כולם קוראים לה "חביתה."

"בקיצור, היא באה אליי ואני כולי משקשקת. אולי היא גלתה שאני זו שציירה אותה עם אודם על המראה של שרותי המורות..."

"את זו שציירת אותה?" התפרץ אילן. "תמיד היית נראית לי ילדה-טובה-ירושלים! מתי התחלת לעשות שטויות?"

בר ועדי צחקו. ליאת הניפה את ידה בביטול. "אה, ממזמן. באמת, אילן, איך אתה עוד קורא לעצמך בן דוד שלי?" נזפה בו בחיוך.

אילן צחק.

ליאת המשיכה, "אז היא באה אליי ואומרת לי בקול תרנגולת שלה: 'ליאת, מה שלומך?' אני באה להתפוצץ מצחוק. אם הייתם רואים מה היא לבשה..."

"למה, מה היא לבשה?"  שאלה עדי, "לא ראיתי אותה היום..."

"מה? כל בית הספר מדבר על זה!" קראה בר, "היא לבשה מן שמלה ישנה כזאת, מפוספסת בירוק-כתום, עם נעלי ספורט סגולות-כחולות."

עדי צחקה עד שכמעט לא נשמה. אילן וליאת צחקו יחד איתה ובר טפחה לה על גבה. "את בסדר?" שאלה אותה. "כן... כן," התנשמה עדי. "נו ואז? מה קרה?" התעניינה.

ליאת כחכחה בגרונה ברב חשיבות וקרצה לעדי ובר, שחייכו בסלחנות. "אז היא שואלת אותי מה שלומי וכל זה ואז אומרת לי: 'ליאת, אנחנו חושבים שמצאנו את האשם שצייר את הדמות המכוערת על המראה.' היא מדברת אליי כזה ברצינות ואני כבר בטוחה שהיא עומדת להכריז לי שאני בריתוק או משהו, אבל היא שואלת אותי: 'איך את חושבת שכדאי להעניש אותו?' " ליאת פרצה בצחוק. "כאילו שאני איזה מורה אחרת או משהו כזה. כדי לא לצחוק לה בפרצוף, ברחתי משם..."

כל הארבע צחקו בקול רם. ניצן נכנסה פתאום לחדר, מסתכלת עליהם בייאוש. "אתם יכולים בבקשה להיות קצת יותר בשקט?" התחננה. "אני לא מצליחה להתרכז ונשאר לי עוד מלא עמודים וזה לעוד יומיים ו -"

"בסדר, ניצני," הרגיעה אותה עדי. "אנחנו נהיה יותר בשקט."

"את רוצה שאני אעזור לך?" הציע פתאום אילן.

ניצן הסתובבה לעברו באיטיות, עיניה שואלות.

עדי מהרה להכיר ביניהם. "ניצן, זה אילן, ידיד שלנו," היא החוותה בידה על עצמה, על בר ועל ליאת. "אילן, זו ניצן, אחותי הקטנה."

אילן חייך בידידותיות. "עכשיו, כשאנחנו מכירים, את מסכימה שאעזור לך?"

ניצן חייכה בשמחה. "כן! תודה רבה! בוא לסלון, יהיה לנו יותר נח שם." היא משכה בידו.

"וגם, יהיה לנו יותר שקט שם," קרץ אילן לבנות.

"איזה חמוד הוא, הא?" חייכה ליאת בחיבה כלפי בן-דודה, לאחר שנעלם מהחדר.

עדי הנהנה בפיזור נפש.

בר הציצה בשעונה. "ליאת ועדי, אם אנחנו מתכננות לישון היום אצל ליאת, כדאי שנצא כל אחת להתארגן. עדי, אני באה לאסוף אותך בשמונה."

"בסדר," ענתה עדי, מבולבלת מעט.

בר וליאת קמו ממקומן. ליאת התעכבה מעט. כשבר התרחקה, שאלה את עדי בקול נמוך, "עדי, את בסדר?" עדי הנהנה שוב בפיזור נפש, בוהה בנקודה בלתי נראית באוויר.

"את נראית מטושטשת," קבעה ליאת. "אילן עשה לך משהו, הא?" היא צחקה.

"מה פתאום?!" התנערה עדי, "הוא לא עשה לי כלום. אני סתם... אני קצת עייפה, זה הכל."

"זה בסדר," צבטה ליאת את לחיה של עדי והחלה לצעוד לכיוון דלת החדר. "אילן חמוד. למרות שהוא בן דוד שלי, אני מרשה לך אותו."

עדי השיבה לה בפרצוף מתריס וליאת צחקה והלכה לה.

                        *   *   *

אילן באמת חמוד. מעניין אם הוא חושב אותו דבר עליי.

מה שמצחיק, זה שהוא פשוט העתק של הנסיך שלי. אולי זה הוא?

הלוואי.                                     

                                             -עדי-

מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)