סליחה שזה לקח הרבה זמן...
"עדי, את מוכנה?" ניצן הופיעה בחדר, שיערה המתולתל מסורק ומסודר בקפידה. היא נראתה נרגשת וקיפצה מצד לצד. "אבא אמר שאיילת באה עוד מעט. הוא בדיוק יצא לאסוף אותה מהתחנה."
"אני תכף באה," השיבה עדי. היא העבירה סירוק מהיר בשיערה -פעולה שנפחה אותו אף יותר מבדרך-כלל- ו"התגלגלה" לכיוון הסלון, שאותו עמלה לנקות ולסדר בטוב טעם כשעה לפני כן.
מרוצה, היא הביטה סביב, לבדוק שאין שום פגם בסדר. התנור צפצף, והיא מיהרה אליו כדי להוציא את עוגיות הגרנולה המתוקות שהכינה. "עוגיות בריאות" כינו אותן אחיה בצחוק.
דביר ויונתן הופיעו, ושניהם נראו מסודרים להפליא.
"מתאים לך חולצה מכופתרת," צחק דביר על אחיו הקטן. הוא עצמו היה לבוש בבגדיי יום-יום פשוטים.
"שתוק," מלמל יונתן. "אני עומד להתפוצץ עם החולצה הזאת. אני חושב שאחליף לחולצת טי-שרט."
"לך על זה," אמר דביר בהבעה רצינית למדיי, אך עיניו חייכו בשובבות.
יונתן השיב לו בפרצוף מתרגז.
"יו, אני כבר ממש מחכה שאבא יבוא כבר עם איילת. איפה הוא? מתי הם מגיעים?" ניצן הגבירה את קצב קפיצותיה מרב ההתרגשות והלחץ.
"תירגעי," צחקה עדי. "יהיה בסדר!"
יונתן בדק את הופעתו בראי והעווה את פרצופו. "אני נראה כמו מגנט לבריונים," רטן.
"במילים אחרות - אתה נראה לגמרי חנון." אמר לו דביר בחביבות מקניטה.
"דיי כבר! אני הולך להחליף," הכריז והלך.
"לא!" קפצה - דילגה ניצן אחריו. "אבא אמר שהחולצה הזאת טובה! אל תחליף!"
"אני לא נשאר עם החולצה הזאת," כעס יונתן. "אולי אני אקח את החולצה שלי מהבר מצווה."
"היא בטח כבר קטנה עליך," אמרה עדי בעודה מסדרת את העוגיות על מגש זכוכית נאה.
"לא, היא לא. עברה רק חצי שנה מאז!" קרא יונתן. "תעזבי אותי, ניצן!" זעם על ניצן, שעוד קיפצה מאחוריו. "תפסיקי להיראות כזאת נרגשת! תראי אותי, למשל. אני לא מתרגש בכלל!" הוא העיף מבט מודאג לכיוון הדלת. ניצן הביטה בו בחשד קל. אז משכה בכתפיה והתרחקה משם בדילוגים.
"הם הגיעו!" צעקה לפתע. "הנה הם! הנה אבא ואיילת!" היא קפצה כה גבוה עד כי עדי, שהגיעה למקום במהירות, חשבה שניצן עלולה להגיע לתקרה בקפיצה הבאה.
"שלום!" נשמע קול נשי וחביב כשהדלת נפתחה. אישה נמוכה ומתוקה למראה עמדה בפתח הבית, מחייכת בנעימות. "אני איילת בן שושן."
"שלום..." מלמלה ניצן. עדי הביטה בה בהפתעה. שכן, עד לאותו רגע ניצן הייתה קופצנית ונרגשת, ופתאום נהייתה שקטה וביישנית.
"איך אני נראה עכשיו?" קרא יונתן והגיח מחדר האמבטיה, לבוש בחולצה שנראתה צמודה וקטנה ממידותיו. "זה נראה הרבה יותר טוב מהחולצה המכופתרת, לא?"
"יונתן..." סינן דביר מבין שיניו. "לך מייד להחליף חולצה!"
"למה?" התריס יונתן. פתאום הוא הבחין באיילת, שהתפתתה לפרוץ בצחוק. יונתן באמת נראה מגוחך.
"אוי, לא..." הוא מלמל ורץ בחזרה.
"ברוכה הבאה, איילת," אמרה עדי בחיוך קל והובילה את איילת לסלון. לאחר מכן הגישה לפניה את העוגיות החמות והריחניות שאפתה, שקיקי תה, צנצנת קפה וצנצנת סוכר. ניצן, בהבעה ביישנית, הלכה אחריה, נושאת קנקן מים גדול ותרמוס מלא במים רותחים.
איילת התיישבה על הכורסה והביטה סיבה. בית קטן, אך מטופח ומסודר. הייתה מין חמימות ששררה בבית, משהו שהעלה בה זיכרונות ילדות נשכחים. היא התרווחה במקומה וצפתה משועשעת ביונתן הנבוך שהגיע בחזרה, לבוש בחולצתו המכופתרת.
"איפה את גרה?" שאלה ניצן כדי לשבור את השתיקה שהשתררה.
"אני גרה במרכז העיר, במרחק של רבע שעה נסיעה מכאן," השיבה איילת.
"יש לך ילדים?" שאל יונתן.
"כן. יש לי שני ילדים. אחד בן 17 ואחת בת 13 וחצי," על פניה של איילת התפרש חיוך חמים.
"ממש בגילאים של עדי ויונתן," קפצה ניצן. איילת חייכה אליה.
"איך קוראים להם?" שאל יונתן.
"אילן ונטע," ענתה איילת והחיוך החמים לא סר מפניה.
אילן... אילן... חשבה עדי, גם אילן מבית הספר בן שבע-עשרה כבר. אולי זה הוא? לא, לא יכול להיות.
"את רוצה תה?" שאל אביחי כשהשקט שב והשתלט בחדר.
"כן, תודה," השיבה איילת וחייכה לאביחי.
מכאן ואילך השיחה קלחה. הם פטפטו בהנאה וגם ניצן כבר לא התביישה.
איילת התחבבה על כולם ועל יונתן בפרט. נראה היה כי הוא שכח את מקרה החולצה. עדי פיזרה חיוכים והגישה מיני עוגיות לרב, גורפת מחמאות ללא הרף. דביר צחק מדי פעם, אמר משהו, אבל בעיקר שתק.
"דביר? אתה יכול לבוא רגע?" שאלה אותו עדי לאחר שלא יכלה לראות אותו בשתיקתו.
"כן, אני בא."
שניהם הלכו לחדרה של עדי וסגרו את הדלת. "תגיד לי, מה יש לך? למה אתה כל הזמן שותק?"
"אני?" תמה דביר.
"כן, אתה! מה יש?"
"כלום. אני לא יודע מה גורם לך לחשוב שאני... שיש לי משהו שמציק לי."
"אל תשחק אותה. מה קרה?"
"עדי, דיי! אני אומר לך, לא קרה לי כלום! אולי תרדי ממני?" התעצבן דביר.
עדי תקעה בו מבט חושד וחוקר.
דביר נאנח. "אני רואה שאת לא עומדת לרדת ממני, הא? אז טוב, בסדר. אני מגלה לך."
עדי נראתה מרוצה ומתעניינת בו-זמנית.
"לא קרה לי שום דבר!" הוא יצא מהחדר ומיהר לסלון, שם צחק יחד עם כולם על בדיחה שלא שמע.
עדי הביטה בו. "כן, ממש לא קרה לך כלום," מלמלה ברוגז.
"עדי? את בסדר?" איילת פתאום הופיעה לידה, תמהה. "למה את לא יושבת עם כולם?"
עדי התנערה. "לא, כלום, סתם חלמתי," היא הסמיקה מעט. צלצול הסלולארי שלה סיפק לה סיבה מצוינת להתרחק משם. אילן היה על הקו. "הלו, עדי? יש משהו שאני חייב לספר לך," אילן נשמע לחוץ.
עדי נבהלה. "קרה משהו?"
"לא. כלומר, כן. זאת אומרת..."
"אילן!"
"טוב! לאימא שלי קוראים איילת. זה אומר לך משהו?"
עדי החווירה. "מה כבר השם משפחה שלך?"
"בן שושן."
עדי התפתתה לזרוק על המכשיר הקטן על הרצפה ולהשתכנע שלא קרה כלום. לא, זה לא הגיוני. אילן? אילן יהיה אחי החורג? לא, לא, לא! אני חייבת למנוע את זה! הצילו! בבקשה! אני אגיד לאבא שאני לא רוצה שיתחתן עם איילת! שימצא לו איילת אחרת! אסור לו להתחתן עם איילת בן שושן!
"עדי?" קולו של אילן נשמע מהוסס.
עדי שתקה.
"עדי, את כאן?"
שתיקה.
"עדי! תעני לי!" התחנן אילן.
עדי שתקה. היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. היא כעסה על כל העולם.
"אני מצטער, עדי. אולי לא הייתי צריך להפיל עלייך את זה ככה. אולי מישהו אחר היה צריך לעשות את זה. אני ממש מצטער."
עדי ריחמה עליו. "זה בסדר," אמרה לו.
"לא, אני יודע שאני לא בסדר. אני ממש טיפש שככה עשיתי את זה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי." בקולו נשמע חרטה כנה.
"עדי? עם מי את מדברת שם?" איילת הופיעה שוב.
מה היא רוצה ממני? רטנה עדי בליבה. היא נתקה את הטלפון. עשיתי משהו רע? היא חושדת בי במשהו?
"אני מדברת - זאת אומרת, דיברתי - עם הבן שלך," השיבה לה בשלווה וצפתה בשעשוע בעיניה של איילת, שהתרחבו בתדהמה.
"את... את מדברת עם אילן? איך את מכירה אותו?"
"אנחנו ידידים טובים," ענתה עדי, שומרת על שלווה. התחשק לה לומר לאיילת ישר בפרצוף שזה לא עניינה ושתרד לה מהגב, אבל איכשהו זה לא נראה לה נכון.
"אתם מה?"
"ידידים. את מבינה, אנחנו מסתובבים יחד בהפסקות המשותפות לנו."
עיניה של איילת הצטמצמו בחשד. פתאום היא חייכה באותה חמימות שבה חייכה קודם, כשדיברה על שני ילדיה. "אני בטוחה שסוף-סוף הוא מצא את הנערה שמתאימה לו," היא חייכה לעדי בחיבה. פתאום עדי רצתה לחבק אותה. היא זיהתה בעיניה של איילת מין ניצוץ כזה, עצוב במקצת.
עם זאת, היא הופתעה לגלות שמה שמצידה היה אמור להיות קנטור, הפך בעיניה של איילת לשמחה.
"את יודעת, אנחנו לא בדיוק... זאת אומרת, אנחנו יושבים יחד עם עוד חברים. עם עוד שתי בנות מהכיתה שלי - ליאת ובר - וחבר שלו, מתן. אנחנו תמיד יחד בהפסקות המשותפות."
"אה, אז הוא מסתובב גם עם בת הדודה שלו. טוב מאוד. אני מבינה," חיוכה של איילת התעמעם במקצת. היא שתקה מעט ואז ביקשה: "עדי, תעזרי לו."
עדי הופתעה. "לעזור לו? מה יש לו?"
"מאז שאבא שלו עזב הוא שקט, מופנם ולעיתים קרובות דווקא עצבני והוא יורד על נטע אחותו, רק כדי לעצבן את העולם."
"מה? איתנו הוא כל-כך זורם וצוחק עם כולם. אולי לפעמים הוא שותק, אבל ממש לא נראה שיש משהו שמציק לו."
איילת ביטלה את דבריה במחי יד. "את כנראה לא מכירה אותו. את לא יודעת איך הוא היה פעלתן לפני כן. ילד שובב הוא היה. הוא יותר היה עושה מאשר מדבר. תמיד פועל. תמיד צוחק ומחייך. תמיד." כמה כאב נשמע בקולה. ליבה של עדי התכווץ.
"נטע סובלת מזה. היא הייתה קרובה וקשורה אליו. עכשיו הוא מתרחק ממנה וזה יוצר מריבות והמון-המון שתיקות. אני כבר לא יודעת מה לעשות," סכמה באנחה.
עדי אחזה בידה. "יהיה בסדר," הבטיחה לה. "אילן ישתקם ויחזור לעצמו."
איילת הנידה בראשה לשלילה. "אביו עזב לפני כמעט עשר שנים," אמרה.
עשר שנים! זה באמת הרבה זמן.
"ומה עם נטע? היא לא לקחה את זה קשה? אני מתכוונת, היא לא מרגישה בחסרונו של אביה?"
"היא הייתה בת שלוש וחצי בערך," הזכירה לה איילת. משהו עצוב היה בעיניה.
"עדי? איילת? איפה אתן?" קולו של אביחי נשמע מהסלון.
איילת ועדי נטשו את החדר ומיהרו לשבת עם האחרים, משתלבות בשיחה.
עדי חשה שהקרח נשבר בינה לבין איילת. לפחות נסדק.
עם אילן יהיה קשה לה לדבר ביום למחרת. היא ידעה זאת בוודאות.
לגבי דביר, היא עוד לא ידעה מה מציק לו, אך הייתה נחושה בדעתה לגלות זאת. בינתיים, חשבה לעצמה, בינתיים אנסה לקרב את איילת יותר, לגרום לדביר לגלות את מה שמציק לו ולנסות לדבר עם אילן.
איילת חייכה לעצמה את חיוכה העדין. 'אני משתלבת יפה,' חשבה. 'עדי נחמדה. היא נראית לי ילדה טובה. אני שמחה שהיא ידידה של אילן. ניצן יונתן חמודים. דביר נראה כמי שמשהו מפריע לו.' היא העבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה מרוצה ממשהו.
* * *
איילת ממש נחמדה. אני מקווה בשבילה ובשביל אושרו של אבא שהיא תשתלב יפה במשפחה.
וואו, זה נורא מוזר שאילן יהיה אחי החורג! אין לי שום דבר נגדו ואני מחבבת אותו מאוד, אבל זה מוזר, זה שונה, זה מפחיד.
אני מקווה שאחותו נטע תהיה נחמדה ושהיא ואילן ישתלבו וירגישו טוב איתנו במשפחה.
-עדי-
תגובות
מחכה לפרק הבא!!!!
אין לי מילים! כישרון שלא מהעולם הזה!!!:)
מצד הכתיבה, אמנם, יש עוד הרבה מקום לשיפור: הסיפור מורכב ברובו מקטעי שיחות ומחשבות שמעבירות את המידע, מה שלא מאפשר יצירת פסקאות שמכילות יותר משלוש שורות, וכן יש תחושה של "הכל או כלום", כל הדברים האפשריים קורים לעדי, לטוב ולרע.
עדי קרובה מאוד להיות דמות "מרי סו" - דמות בעלת אופי מושלם, סיפור טראגי וסוף טוב. יש לה אמנם מגרעות, ולהכל יש הסבר הגיוני, אבל תיזהרי שהיא לא תאבד קשר למציאות.
מעבר לזה, אני ממש אוהבת את האופטימיות ואת התמימות שלך. תשמרי על זה. :)
מחכה כבר להמשך!!!
הסיפור מקסים ונוגע ללב. אשמח אם תמשיכי במהרה. תודה לך!
אין הרבה דברים כאלה!!
:)
דמעה של ענן-צודקת במאה אחוז. תודה על ההארה!
המשך-בעז"ה, כשיהיה זמן...
[לימודים לימודים לימודים.. מוכר למישהו? :P]