מה קרה לה, לבתי?
מה יש לה, לילדתי?
מה קרה לעיניה הבורקות, היפיפיות, הצוחקות?
לאן נעלם היופי והטהר?
ומה קרה לגומה, לגומת-החן המתוקה, ששוותה לפניה של בתי מראה עליז ושובה-לב?
הבעת פניה העצובה - מטריפה את דעתי.
היא מתהפכת בלילות - אני יודע.
היא כבר לא צוחקת - אני שומע.
בתי היפה כבויה - אני רואה.
היא מתרחקת, דועכת לנגד עיניי.
מבטה מסתחרר לכל הכוונים - מפוחד ומנותק.
היא שותקת - ואני מתחנן.
שתפי אותי, דברי, שפכי את לבך - מותר לך לבכות.
אנא, אל תהיי עצובה עוד.
כי את ילדתי, ילדתי שלי.
ילדתי שלי שכבר איננה.
תגובות
זה קטע עצוב, מאוד עצוב...
ועכשיו בפן המעשי:
יש לך כתיבה זורמת, הקצב של השורות אומר הרבה.
קיצור של דבר מוצלח מאוד!!!
בהצלה בהמשך!
כתיבה ממש יפה.....
תכתבי כבר את הפרק הבא בסיפור שלך......