חלום שלא נגמר-פרק י"ד [+תקציר]

ממש סליחה שזה לקח זמן...

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.

בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.

יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.

השעה: 5:00 בבוקר. הטלפון מצלצל. אף אחד לא ענה. מי מתקשר בשעה כזאת?? רטנו כולם והתעלמו מהטלפון במתכוון. רגע דממה ואז שוב. "טררר טררר!! כמה כבר אפשר? מה כל-כך דחוף?" רטן יונתן והתהפך במיטתו, אוטם את אוזניו בעזרת הכרית. הטלפון צלצל וצלצל ומרגע לרגע קיוו כולם שהוא יתפוצץ וייתן לכולם להמשיך לישון. לבסוף, ניצן – שתמיד מתעוררת לפני כולם – קמה וענתה בקול קצת ישנוני. "הלו?"

קול רגוע ונעים ענה לה. ניצן התלבטה לרגע אם היא מכירה את הקול הזה והגיעה למסקנה שלא... לא כל-כך. לא בטוח. 'אויש, לא משנה,' אמרה בליבה. "כן הממם... אז את מי אתה רוצה?"

הקול הרגוע נשמע שוב. "את עדי."

"עדייייייייייי!!" קראה ניצן בחיוך זדוני. כפי שצפתה, יונתן ודביר קמו מהספות עליהם ישנו בפרצופים זועמים. "ניצן, תהיי בשקט!!" קראה דביר בתקיפות.

"תהיי בשקט ותני לנו לישון, כי אם לא..." הוסיף יונתן והרים את ידו באיום.

ניצן חייכה עדיין את חיוכה הזדוני. היא ידעה כי אחיה לא מעזים להכות אותה, אפילו לא לתת לה סטירה חלושה והיא לא חששה מאיומיהם.

"רציתי שתקומו כבר, עצלנים שכמוכם," הוכיחה אותם.

רחש נשמע מאחוריהם והם קפצו בבהלה. עדי התקרבה אליהם בעזרת כיסא הגלגלים שלה בעיניים טרוטות מעייפות. "תעבירי לי את הטלפון," אמרה לניצן, עייפה כמעט מכדי לדבר. ניצן הושיטה לה אותו ללא אומר, תוהה למה עדי כה עייפה. "הלו," לחשה עדי לטלפון.

"עדי? אני מפריע לך? הערתי אותך?"

"כן וכן," השיבה בכנות, מחייכת חיוך עייף. בנתיים דביר וניצן חזרו לישון, אך יונתן המשיך לעמוד בטענה תקיפה ש: "אני לא חוזר לישון עד שאדע מי העיר אותי בחמש בבוקר."

"סליחה..." מלמל הקול בטלפון.

השתררה שתיקה.

"מי זה?" העזה עדי לשאול.

"זה אילן," הוא גיחך, נבוך עדיין. "זה אילן," בישרה עדי ליונתן שעוד עמד לידה, מעביר משקלו מרגל לרגל בחוסר סבלנות. "טוב. תמסרי לו ממני שהוא אידיוט מעצבן," אמר יונתן וחזר להתכרבל בשמיכה.

"יונתן אמר ש – "

"כן, שמעתי," צחק אילן. "תמסרי לו שהוא נחמד. ותזכירי לו שאני עומד להיות האח החורג שלו וכדאי שיתחיל להתרגל אליי."

"עזוב, הוא כבר ישן," השיבה לו עדי לאחר הצצה חטופה באחיה שחור-השיער.

"בסדר."

שוב שתיקה.

"אז הממם... מה רצית?"

"אה... לא, כלום, לא משנה. בעצם כן. אני לא בא היום בערב."

"הא? למה לא? יהיה נחמד! רגע, בשביל זה התקשרת בחמש בבוקר?!"

"אהמ, יש לי לו"ז צפוף," חייך אילן מבעד לשפופרת. עדי חייכה גם היא. "טוב, אבל אתה חייב לבוא היום! אם תבוא אני אסלח לך על זה שהערת אותי כל-כך מוקדם."

"נו... אבל..."

"בלי אבל! נתראה בבית ספר, טוב? נפגש," סכמה את השיחה ונתקה, עייפה יותר מתמיד. השעון שעל הקיר הורה לה כי יש לה עוד שעה וחצי לישון והיא מיהרה לצנוח על מיטתה באפיסת כוחות.

אילן שכב במיטתו ובהה בתקרה שמעליו. עדי לא מבינה שאני... שבגללה אני לא רוצה לבוא? מתוסכל, הוא התהפך על צידו ובעט בקיר. מיד אחר-כך התחרט על כך. תוך שהוא משפשף את רגלו הכואבת, אילן המשיך לחשוב. מתן תמיד אומר לי פשוט להודות שאני אוהב את עדי. אילן חייך לעצמו. כמה אופייני למתן לומר את זה. אבל אני לא יודע אם אני באמת מרגיש כלפיה משהו חוץ מידידות וחיבה. כמו תמיד, ליאת מתלהבת ואומרת כל הזמן שאנחנו מתאימים. אילן הושיט את רגלו השנייה ושוב בעט בקיר בעוצמה, פורק את תסכולו. זו הייתה טעות חמורה מבחינתו שכן, כעת שתי רגליו כאבו מהבעיטות בקיר. הוא קם מהמיטה ודידה למטבח. חוץ מזה - חשב לעצמו כשצנח על כיסא – חוץ מזה שאנחנו עומדים להיות אחים חורגים וזה לא מתאים, אני חושב.

"בוקר טוב אילנוש חמודי," אמרה לפתע איילת, שנכנסה למטבח במפתיע.

"אמא," רטן אילן. "בוקר טוב, אבל ביקשתי ממך כבר אלף פעם: אל תקראי לי אילנוש וגם לא חמודי!"

"למה לא?" גיחכה האם ולטפה קלות את ראשו של בנה כשעברה לידו בעודה כינה לעצמה ספל קפה.

"כי אני..." אילן הזועף חיפש מילים. "אני כבר לא ילד קטן! אני כבר בן שבע-עשרה! זה לא מתאים לקרוא לי חמוד, בסדר?"

"טוב, סליחה חמודי. אני אשתדל לא לקרוא לך ככה יותר."

"כן, בטח..." מלמל אילן.

השתררה שתיקה שהופרה רק מרעש מנוע המקרר.

"מה מפריע לך?" שאלה איילת לאחר שהשתיקה הזועפת בחדר הפריעה לה.

"לא מפריע לי שום דבר," השיב אילן בקול מתריס.

"טוב. אם אתה אומר..." איילת לגמה מהקפה שלה. היא הכירה את בנה וידעה שדווקא אם לא תלחץ, אילן ירגיש צורך לדבר. ואכן, אחרי דקה בה לגמה ברוגע מהקפה שלה ואילן בעט בשולחן, מעווה את פניו בכאב אחרי כל בעיטה, אילן דיבר פתאום. "אמא, מה את חושב על עדי?"

איילת לא הופתעה מהשאלה, אך החליטה לדבר כאילו אינה יודעת לאן אילן חותר. "היא נערה נחמדה. כן, בהחלט נחמדה. למה אתה שואל?"

אילן משך בכתפיו בתנועה לא מחייבת. "היא חברה שלי מבית הספר," אמר.

איילת הניחה את הספל על השולחן. "חברה שלך?! למה לא אמרת לי שיש לך חברה?"

"נו, אמא, לא חברה-חברה. ידידה," צחק אילן.

"אה."

"בוקר טוב, אמא," נטע נכנסה למטבח בפיג'מת דובים תכולה. אילן תמיד אמר לה שזו פיג'מה של ילדים קטנים, אך נטע תמיד התעלמה ממנו. "היי, אילן. אמא, אני יכולה גם לקחת קפה?"

"לא," פסקה איילת בהחלטיות. "את קטנה מדי."

"אני בת שלוש-עשרה וחצי!"

"בדיוק בגלל זה אני לא מרשה לך."

"אמא!"

"נטע!"

"אוף, דיי כבר שתיכן. נטע, אל תתבכייני. גם לי אמא לא הרשתה קפה בגיל שלך."

"אתה שתוק ואל תתערב," השיבה לו נטע בחריפות.

"אל תדברי ככה לאחיך הגדול!" קראה איילת.

"אז שלא יתערב לי בחיים!" החזירה לה נטע.

זה היה דיאלוג קבוע בבית משפחת בן-שושן הקטנה. תמיד הוא היה נגמר בפרץ צחוק גדול כשאיילת הייתה אומרת ללא כל קשר ברור לעניין משהו מפתיע כדי לחתוך את הוויכוח שלפעמים התפתח למריבה של ממש.

"אמא, תגידי לו!" קראה נטע בזעם, בהצביעה על אילן שישב אדיש להאשמותיה של אחותו הקטנה.

"אילן, אני אומרת לך," אמרה אימו בשעמום.

"חה-חה. מצחיק מאוד, אמא. תודה שאת איתי במריבה הזאת," השיבה נטע בעגמימות ובציניות.

"תודה שאת איתי במריבה הזאת, אמא," אמר אילן בחיוך גדול, רק כדי לעצבן את נטע.

"ממש ילד גדול, אילן."

"את יכולה למחוא לי כפיים?"

"לא."

"תודה אחותי. מת עלייך." אילן צחק וחטף בראשו את כפית השוקו של נטע, שבדיוק נזרקה עליו.

"איכס, נטע! לא יכולת לזרוק משהו אחר?!"

"אני יכולה לזרוק את השוקו עצמו, אם אתה רוצה," השיבה נטע בשלווה ונטלה לעצמה כפית אחרת מהמגירה.

"טוב, אין לי כוח אלייך. כבר שבע ועשרים ועוד לא התארגנתי לבית הספר. אני גם צריך לשטוף את השיער שלי." נטע גיחכה. "אוך, את פשוט מגעילה." אילן קם ממקומו והלך לחדר האמבטיה תוך שהוא ממלמל לעצמו בשאט נפש. "אחיות קטנות. מי צריך אותן בכלל?!"

במטבח, נטע מלמלה: "אחים גדולים. מי צריך אותם בכלל?!" איילת גלגלה את עיניה ולא אמרה דבר.

"יאללה, יונתן, באמת שעכשיו הגיע הזמן לקום. כבר שבע ועשרים."

"רד ממני, דביר!"

"נו!!"

יונתן רק תקע באחיו הגדול מבט זועם והתהפך על צידו, עוצם את עיניו בהפגנתיות.

"טוב, לא אכפת לי," נכנע דביר. "אני כבר בכתה י"ב ויש לי היום בגרות ואין מצב שאני מאחר בגלל אח קטן. ניצן, עכשיו אני מרשה לך לקפוץ על יונתן כדי שיקום. אבל תיזהרי לא להרוג אותו, בסדר?"

ניצן המתולתלת צחקה בשקט והתקרבה בחשאי ליונתן. "יונתן, אני סופר עד שלוש. אם אתה לא קם, פצצה נוחתת עליך," איים דביר.

יונתן, עיניו עוד עצומות, רק המהם בתגובה ודביר התחיל לספור. "אז אחת... שתיים.. ו-ש-לוש!" ב-"לוש" ניצן כבר ניתרה בחדווה על יונתן, שצרח עליה שתפסיק. "ניצן!! מה את חושבת לעצמך! יוו, את כבדה כמו פילה בהריון! תרדי ממני כבר!! אאוץ'... נו, ניצן!! חכי-חכי מה אני אעשה לך אחר-כך..."

"ואתה..." לחשה ניצן על אוזנו של יונתן. "אתה עצלן ועקשן כמו פרדה בהריון." היא צחקה בעליזות וברחה מיונתן הזועם. "פרדה לא יכולה להיות בהריון, מטומטמת!" קרא יונתן.

"אל תדבר ככה," הזכיר לו אביו שבדיוק נכנס לחדר, לבוש בחליפה ועניבה. "חוץ מזה שפרדה כן יכולה להיכנס להריון. ניצן, מתוקה, תפסיקי להציק לאחים שלך, טוב?"

"אבל דביר הרשה לי!" מחתה הקטנה.

"לא נכון!" קרא דביר מפתח האמבטיה.

"כן נכון! שקרן!" זעקו יונתן וניצן פה אחד. דביר צחק.

"בוקר טוב, אבא." עדי הופיעה, לבושה ומוכנה לבית הספר. "אתה כבר הולך לעבודה?"

"כן. אז שיהיה לכולם יום נעים ובהצלחה בבית ספר! ותתנהגו יפה. וגם – תזכרו שהיום בערב איילת ושני הילדים שלה באים אלינו אז תשמרו שהבית יהיה נקי ומסודר, בסדר?"

"בסדר."

"ביי, אבא," אמרה ניצן במתיקות ונשקה לאביה על לחיו. "קח, אתמול בערב עדי הכינה לך סנדוויץ' וסלט בקופסא." היא הושיטה לו שקית מרשרשת.

"תודה רבה. להתראות מתוקה." אביחי יצא והילדים המשיכו בעיסוקיהם.

"מישהו ראה את הנעליים שלי?" שאל יונתן, תוך שהוא מתכופף לבדוק אם נעליו ברחו אל מתחת לספה. איש לא ענה לו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?" קרא שוב. עדי הרימה את עיניה אך מיד החזירה אותן לכריך שהייתה עסוקה בהכנתו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?!?" צעק יונתן בקול גדול.

"לא!!!" ענו לו אחיו במקהלה.

"תודה שאתם עונים..." מלמל יונתן והמשיך לחפש.

"אתה מחפש את – זה?" ניצן עמדה מולו בחיוך זדוני. היא החזיקה שרוך שממנו השתלשלה נעל ספורט רטובה ומלוכלכת.

"כן!! תודה רבה. איפה מצאת אותה?" יונתן נשם לרווחה וקם. ניצן התרחקה ממנו, מונעת ממנו לקחת את הנעל. "הממם..."

"למה היא רטובה?"

"כי... הממם... ניסיתי לנקות אותה," אמרה ניצן בלי שמץ של חרטה.

"ניצן!!!" שאג יונתן. "הפעם את לא תצליחי לברוח ממני!!"

ניצן קפצה ודילגה בקלילות בעוד יונתן הזועם רודף אחריה.

"יונתן, דיי," עדי גלגלה את עצמה על כיסא הגלגלים שלה אל מול יונתן. "תפסיק להציק לה."

"אני מציק לה?!" כעס יונתן. "תראי מה היא עשתה לי לנעל! היא כולה רטובה ומלוכלכת."

"היא רק ניסתה לנקות לך אותה. לעשות לך טובה." הגנה עליה עדי. ניצן עמדה מאחוריה כשהבעת פניה תמימה ומלאכית והנהנה במרץ.

 "כן, בטח. ניצן, תפסיקי להעמיד פנים ועדי, וגם דביר – למרות שהוא לא כאן – תפסיקו להאמין ולחשוב שניצן היא מלאך!"

"תפסיק לקנאות." השיבה עדי בשלווה. "היא רק ילדה קטנה והיא לא חושבת על מה שהיא עושה." היא התרחקה משם. "וכדאי שתצאו כבר לבית הספר!"

"מה אני אמור לעשות עכשיו?"

"תנעל סנדלים," ענתה ניצן בשלווה והושיטה לו את הנעל הרטובה.

"תיזהרי ממני, ניצן," מלמל יונתן. הוא נעל את סנדליו ויצא מהבית, כועס. ניצן רצה אחריו ובקשה שיחכה לה, אך הוא לא שעה לקריאותיה והתקדם לבית הספר במהירות.

"אילן, אין סיכוי שאתה לא בא היום לעדי בערב עם כל המשפחה שלכם!" צווחה ליאת באוזנו של בן-דודה.

"אוך ליאת, תעזבי אותי. זה עניין ביני לבין עדי."

"זה בגלל שאתה מאוהב בה, נכון?" לגלגה עליו.

"אני?!"

"כן, אתה. תפסיק להעמיד פני מופתע. שתדע שגם עדי אוהבת אותך."

"אני בטוח שהיא לא חשבה על זה אפילו. אנחנו רק ידידים," מחה אילן.

"בטח. רואים את המבטים שלכם ואת החיוכים הפתאומיים. בר ומתן יגידו אותו דבר."

"מתן ישמח לצחוק עליי וזה לא קשור אם זו האמת או לא ובר... בר לא תסכים לדבר על זה. אני מבטיח לך," אמר אילן בבטחה.

"טוב, מה שתגיד." ליאת משכה בכתפיה. "אני אומרת לך באמת. תלך על זה."

אילן משך גם הוא בכתפיו ולא ענה. שניהם התרחקו זה מזה ונכנסו לכתות, מהורהרים.

                                                   *

"ש-לום!"

"שלום, איילת," יונתן קיבל אותה בפנים מחייכות. "אילן?! אתה הבן של איילת? לא ידעתי!"

אילן חייך במבוכה ולחץ את ידו של יונתן, שקרא: "עדי! ידעת שאילן החבר שלך הוא הבן של איילת?"

עדי גיחכה. "הוא לא חבר שלי. אנחנו סתם ידידים וכן, אני יודעת את זה כבר מזמן. תודה באת, אילן."

אילן חייך בחמימות. "תכירו את נטע." נטע נכנסה גם היא, יפה ומבוישת. "שלום," היא אמרה בחיוך קטן. היא הזכירה לעדי את הבנות בסרטים היפניים, עם העיניים הענקיות והחיוך החינני. "אל תושפעו מהעיניים היפות שלה," לחש אילן לעדי. "היא נזק אחד גדול."

שניהם חייכו.

"יו, יש לכם בית קטן!" דילגה נטע בקלילות שהזכירה את ניצן. "אבל הוא מה-זה כיפי!"

"קטן ופרקטי," חייך אביחי שבדיוק הגיע.

"אה-הא. מה נשמע, אביחי?" חייכה אליו נטע בעליזות.

"מצוין. תודה, קטנטונת."

"אל תקרא לי קטנטונת," הזכירה לו נטע.

עדי שמה לב כי אלו חילופי משפטים קבועים בין אביה לנטע כי אילן גלגל את עיניו בחוסר סבלנות וחיוכה של איילת הפך למאולץ מעט. משום-מה, העובדה כי אביה ונטע פתחו שפה משותפת הפריעה לה.

"בואו, שבו. אבא, איך היה לך היום בעבודה?"

"מצוין. תודה חמודה."

"מה תרצו? תה? קפה? מיץ? או סתם מים?"

עדי פגשה בעיניו המשועשעות של אילן והיא קרצה לו. נטע הבחינה בקריצה וקראה: "אז אתם כן חברים!"

עדי ואילן הסמיקו מעט. "מה פתאום."

"כן נכון!" חגגה נטע בחוסר טאקט.

"נטע, דיי!" אמרה איילת בחומרה.

"אבל אמא!..."

"נטע!"

נטע השתתקה כשחיוך זחוח על פניה. היא רכנה לעבר אילן. "אתם חברים, נכון?"

אילן התאפק שלא להחטיף לה סטירה. "לא!" הוא קם והתיישב על כורסה אחרת, כמה שיותר רחוק מנטע, אחותו הקטנה והנודניקית.

אביחי ואיילת חייכו אחד לשני. עדי תקעה מבט כועס באביה והוא חייך אליה באשמה.

"יונתן – קוראים לך יונתן, נכון? אתה יכול להעביר לי את הסוכר בבקשה?" בקשה נטע במתיקות.

יונתן הנהן והעביר לה את הסוכר ללא אומר. "בן כמה אתה?" שאלה נטע כדי לעודדו לשיחה.

"אני בן-גילך. שלוש עשרה וחצי."

"אה, מגניב! כמו שאילן ועדי באותו גיל." היא קרצה לעדי בשובבות וזו חייכה אליה בסלחנות. אילן קפץ את אגרופיו בעצבנות.

"שלום! מה נשמע?" דביר נכנס לבית, מחייך חיוך גדול כהרגלו.

"דביר!" קפצה עליו ניצן בשמחה. "אתה יודע שעדי ואילן חברים?"

דביר נשא עיניים משועשעות לעבר אחותו הצעירה. "באמת?"

"לא!" קבעה עדי.

דביר חייך אליה חיוך מבין והתיישב. מעתה ואילך השיחה קלחה ומהבית ניתן היה לשמוע קולות פטפוט וצחוק. פעם נשברה צלחת ומיד אחר כך כוס זכוכית. אילן חשד שמדובר בנטע שתמיד אהבה לעשות רעש, אך לא אמר דבר ורק קרא ביחד עם כולם את המילים המסורתיות שאומרים תמיד כשנשבר כלי זה או אחר: "מזל טוב! מזל טוב!"

זה היה ערב נעים ומשמח שבו שתי המשפחות הרגישו מלוכדות, כאילו היו משפחה אחת. 'מה שבאמת עומד לקרות,' חשבה איילת לעצמה והעבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, מרוצה ומאושרת.

             *   *   *

זה היה ערב מיוחד ונעים. כנראה באמת נועדנו להיות משפחה. היה לי כל-כך כיף וטוב כשכולנו היינו ביחד. נטע אומנם מציקה וחסרת טאקט, אבל אני חושבת שכבר התרגלתי ממתן. חוץ מזה שהיא כן דיי  חמודה.  "ברגעים הטובים שלה ובקושי יש כאלה," אמר לי אילן. אני חושבת שהוא מגזים, אבל שיהיה.

                                             -עדי-