תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"יש לך כבר מי תאפר אותך? מי תעשה לך את התסרוקת?" שאלה ליאת את עדי. כרגיל, היא זו שהתעניינה בכל הדברים הללו.
"ליאת, כבר הפעם העשירית שאני אומרת לך: זו לא תהיה חתונה ענקית כמו שאת חושבת. מסיבה קטנה עם כמה מוזמנים ורב. ככה אבא שלי ואיילת החליטו. זהו."
"אה," אמרה ליאת.
"כן," הסכימה איתה עדי.
"ניצן ונטע החליטו ביחד שהן יהיו יותר מפוארות מאימא שלי," צחק אילן.
"כל-כך מתאים לנטע להגיד את זה. ניצן סתם הסכימה אותה. אין סיכוי שהיא תעשה את זה."
בר חפרה בשיערה החלק. "טוב, אז זה יהיה מגניב שתהיו אחים, לא?" היא שאלה את אילן ועדי.
"כן, זה באמת מגניב. אני עדיין שואל את עצמי אם הם יסתדרו," אמר מתן. "אילן העצלן ועדי היותר-מדי-חרוצה." אילן חבט למתן על ראשו. "היי," אמר מתן ברוגז.
עדי ואילן עמדו כשבוע לפני נישואי הוריהם והעניין הפך להיות נושא שיחתם הקבוע של החבורה לעת עתה. שניהם היו נרגשים, לפחות קצת, אף-על-פי שלא הראו זאת.
"אתם יודעים, אחותי נטע, מרוב התרגשות לחתונה כל יום שוברת כוס," סיפר אילן. "שאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה לי שהיא מתכוננת לרגע שאביחי ישבור את הכוס."
חמישתם התגלגלו מצחוק.
"אתם יודעים," פתחה ליאת. "אני, כשנשבר איזה כלי אני מחפשת את כ-ל החתיכות, כל הרסיסים הקטנים שהתפזרו, מטאטאה הכל ואז אמא שלי אומרת לי: ליאת, העוזרת באה. לא להפריע לה."
"בלונדינית..." גיחך מתן. ליאת התרגזה אך הבליגה על כך. "אצלי, אח שלי הקטן, עופר, כשנשברה הכוס שלו הוא צרח לי מהמטבח: הכל באשמתך!!!! ואני צרחתי לו בחזרה: אני בחדר שלי בכלל!!!"
בר חייכה פתאום. "אצלנו אמא שלי מנקה ה-כל. לא סובלת לכלוך. יום אחד היא הייתה חולה... אין לכם מושג איך הבית היה נראה. כולם חגגו."
"התפוח לא נפל רחוק מהעץ..." מלמל מתן. "גם את נקייה יותר מדי."
"עצם זה שאתה שונא לנקות, לא אומר שכל מי שמשתמש בהיגיינה סבירה הוא נקי מדי," השיבה לו בר בשלווה. "היי, אני כן מנקה מדיי פעם! אני לא בלגניסט כמו שנדמה לך."
"קצת יותר."
"אוף, בסדר," נכנע מתן. "אין לי כח לריב על זה עכשיו."
"בסדר."
"מעצבנת! שום דבר לא מזיז לך, הא?"
"בכלל לא," השיבה בר באותה שלווה שהוציאה את מתן מכליו.
"יו, איך אני מתרגשת!" קפצה ליאת פתאום.
האחרים צחקו."מה את קשורה בכלל?"
"סתם, פשוט חשבתי על החתונה של ההורים של אילן ועדי. בעצם, חתונה של דודה שלי! אז אני בטוח אבוא! איזה כיף!"
"את מתרגשת יותר מהם..." אמר מתן.
"נו ומה רע בזה?" התריסה ליאת כנגדו. מתן רק הניד בראשו לשלילה וכולם יכלו לנחש מה הוא אמר בליבו באותו רגע. "בלונדינית."
"נטע חמודה, בואי נלך לחנות אחרת. בטח כבר נמצא שם שמלה בשבילך, למרות שאני באמת לא מבינה מה רע בשמלה שמדדת עכשיו."
נטע עקמה את אפה. "פשוטה מדיי."
אימה משכה בכתפיה בחוסר הבנה. "אז מה, גם שלי פשוטה מאוד. זו לא תהיה חתונה מפוארת, נטוש, סתם טקס קצר עם רב. אחר כך אתם תלכו עם הדודים ואני ואביחי נלך לבית מלון ליומיים. בסדר?"
"כן, אני יודעת. כבר אמרת לי את זה אלף פעמים."
"למה שלא תיקחי שמלה דומה לזו של ניצן? חמודה ויפה מאוד."
נטע שוב עקמה את אפה בסרבנות. "אנחנו ניראה כמו זוג שושבינות ואני כבר בת שלוש-עשרה וחצי אמא! אני לא ילדה בת חמש שתהיה שושבינה ותלבש שמלה כמו של אחותה!"
איילת נאנחה. "אז מה בכל זאת את רוצה?"
"שמלה יפה וחגיגית בצבעים בהירים מהסוג של השמלות הארוכות, שלא תיתן לי מראה של ילדה בת מצווה ושתחמיא לי," דקלמה נטע את מראה השמלה אותה היא רוצה.
"לכי תמצאי אחת כזאת, בדיוק כמו זו שאת רוצה. נטוש, את צריכה ללמוד להתפשר. מצאנו שמלה בערך כמו שאת רוצה ו – "
"רק בערך, אמא. לא בדיוק. אני לא מוכנה להתפשר. לא כל יום אמא שלך מתחתנת ואני רוצה להראות מליון דולר."
"אבל למה? מה כל-כך דחוף לך? לא יהיו הרבה מוזמנים גם ככה! רק בני דודים, סבים וסבתות – "
"ושניים-שלושה חברים קרובים מכל צד," השלימה נטע את המשפט בחוסר סבלנות מודגש. "כן, אני יודעת. בכל זאת, אני רוצה שמלה יפה! ההיא שאת מדברת עליה הייתה כהה והיא גם לא הייתה ארוכה כמו שאני רוצה!"
"אבוי לעיניים!"
"נכון!"
"אתן מוכנות בבקשה לבוא כבר?!" קראה ניצן בקוצר רוח, מעבירה משקלה מרגל לרגל. "כואבות לי הרגלים ואני רעבה!"
"סליחה ניצן, אבל עצם זה שאת כבר מצאת את השמלה שאת רוצה, לא אומר שכולם מרוצים עכשיו! אני למשל כבר מדדתי לפחות מליון שמלות ולא מצאתי אפילו אחת שתתאים לי!"
"סתם כי את מפונקת," אמרה ניצן בעצבנות. "יש פה שירותים?" מוכרת חייכנית בדיוק עברה שם השיבה לה. "כן, חמודה. תלכי מפה ישר ואז שמאלה."
ניצן חייכה אליה חיוך מלאכי. "תודה." המוכרת התמוגגה מחיוכה וצבטה את לחיה של ניצן. "בבקשה חמודה." ניצן התרחקה משם לכוון שהורתה לה המוכרת.
נטע התעצבנה שוב. "איך היא עושה את זה?!"
איילת חיטטה בערימת השמלות שהמוכרת הציעה לנטע למדוד ולא בדיוק הקשיבה לדבריה של נטע. "איך מי עושה?"
"ניצן."
"מה היא עושה?"
"גורמת לכולם לחשוב שהיא מלאך."
"תפסיקי לקנא בה. עכשיו בואי תמדדי את השמלה הזאת."
נטע עקמה את אפה בפעם השלישית. "איכס, אמא! יש עליה נצנצים!"
"אפשר להוריד אותם."
"אבל אחר-כך היא לא תהיה חגיגית."
"טוב, אז אני מבינה שהתשובה היא לא ואין מה להתווכח איתך בכלל."
נטע הנהנה ברוב חשיבות עצמית. "נכון."
"עקשנית אחת."
נטע חייכה. "נכון."
"את יודעת להגיד משהו אחר?"
"נכון."
"טוב, דיי. מה עם השמלה הזאת?"
"וואו! היא מהממת!" קפצה נטע. "אני רוצה למדוד אותה!"
"איכס, היא מכוערת!" קבעה ניצן שבדיוק חזרה.
"שתקי, קנאית," השיבה לה נטע ונכנסה לתא ההלבשה. איילת נאנחה בהקלה ונשענה על ערימת בגדים לא מקופלים. "סוף-סוף מצאנו את השמלה שהיא אוהבת."
כעבור רגע נשמעה קריאה מתוך תא ההלבשה של נטע: "אמא!! תביאי לי שמלה כזאת בדיוק, אבל גדולה בשתי מידות!"
איילת עצרה מוכרת רוסיה שעברה לידן. "סליחה, אפשר את השמלה ה – " היא לקחה את השמלה מידיה של נטע, שיצאה מתא, רוטנת ש: "אי אפשר לנשום בפנים!"
"אפשר את השמלה הזאת, רק גדולה בשתי מידות?"
המוכרת משכה בכתפיה. "נגמר," השיבה לאיילת במבטא מתגלגל. "השמלות האלה נחטפות כמו לחמנית טריות. השמלה הזאת היא האחרונה שנשארה מהדוגמא הזאת." נטע רקעה ברגלה. המוכרת העיפה לעברה מבט תמהה והמשיכה בדרכה. "אוי ואבוי לנו..." מלמלה איילת.
"מה עכשיו?" שאלה ניצן.
"עכשיו הולכים לחפש שמלה חדשה בחנות אחרת," השיבה איילת בקול עייף.
"ואם לא נמצא?" הוסיפה ניצן להקשות.
"אוף, ניצן, אל תשאלי שאלות קשות!" קראה נטע, עצבנית.
ניצן חייכה שוב את החיוך המלאכי שלה. "סליחה, לא התכוונתי לעצבן אותך."
נטע בלעה חיוך. "תפסיקי לעשות את זה," אמרה, מנסה לשמור על הבעת פנים מרוגזת. היא לא הסכימה בשום אופן להודות שהחיוך של ניצן משפיע גם עליה.
"מה אני עושה?" העמידה ניצן פני תמימה, החיוך עוד נח על פניה.
"טוב, טוב, בסדר!" נכנעה נטע. "אני מאמינה לך שאת לא עושה כלום. רק תפסיקי לחייך את החיוך הזה!"
ניצן, מרוצה מעצמה, צחקה.
"בואו בנות, נכנס לחנות הזאת. בטח נמצא כאן משהו," קראה להן איילת. היא הייתה עייפה מהיום הארוך הזה שלא נגמר ורצתה למצוא כבר שמלה לנטע וללכת הביתה סוף-סוף. לצערה, נטע בתה לא הסכימה להתפשר על שום דבר.
נטע מדדה עוד מספר שמלות, אותן פסלה בזו אחר זו. "קצרה מדי," אמרה על שמלה בגוון וורוד חלש. "צמודה מדי!" טענה כלפי שמלה ארוכה.
לבסוף, לאחר שמדדו את כל סוגי השמלות בחנות, נטע הסכימה להתפשר על צבע. "לא כהה מדיי, אמא. אבל לא חייב בהיר מאוד כמו שאני רוצה." הבהירה לאיילת המותשת.
המוכרת שעזרה להן למצוא שמלות, נראתה עצבנית אף היא. 'מי הילדה מפונקת הזו בכלל? שתבחר שמלה ותלך מכאן כבר!' חשבה בליבה. היא העלתה חיוך מאולץ על פניה. "יש לי שמלה ב-דיו-ק בשבילך," אמרה לנטע במתיקות מזויפת. "בסדר," אמרה נטע בספקנות והלכה אחריה.
כעבור מספר דקות נטע חזרה, אוחזת בידה בשמלה כחולה כהה שהגיע עד לברכיים. היא חייכה חיוך מרוצה. "מצאתי שמלה, אמא. היא מחמיאה לי מאוד וגם ממש יפה."
איילת הרימה גבתה. "את בטוחה? לא רצית שמלה בהירה וארוכה?"
"עכשיו כבר לא. השמלה הזאת יפה ואני רוצה אותה."
איילת הניעה את ראשה. "אני רוצה שתמדדי אותה שוב. אני רוצה לראות."
נטע משכה בכתפיה ונכנסה לתא מדידה קרוב. כשחזרה, איילת העמידה פנים שהיא אינה מרוצה. "את לא חושבת שהיא פשוטה מדי?" שאלה את נטע.
"לא," פסקה נטע. "היא ממש יפה, אמא. אני רוצה לקנות אותה."
"טוב. בסדר גמור. עד שמצאת שמלה..." היא חיטטה בתיקה ושלפה את הארנק. "את בטוחה?" שאלה את נטע שוב, רק כדי לוודא שהיא אכן מרוצה.
"כן!" השיבה נטע בנחרצות והושיטה את השמלה לקופאית, שהכניסה אותה לשקית, מקופלת יפה. "תתחדשי," איחלה לה. איילת, ניצן ונטע הנהנו לעברה ויצאו.
"עכשיו – הביתה!" פקדה איילת.
"אבל אני רעבה!" רקעה ניצן ברגליה. איילת גלגלה את עיניה לשמים. "בסדר. איפה שהחניתי את הרכב יש מאפייה. נקנה לך שם לחמנייה. טוב?"
"טוב."
"גם לי!" קפצה נטע.
"ברור, ברור." השיבה איילת מבלי להתווכח אפילו. היא הייתה עייפה מדיי.
ניצן עמדה מול עדי ואחיה והציגה לראווה את שמלתה החדשה אותה תלבש בחתונה. "יפה, נכון?" אמרה בגאווה. יונתן ודביר משכו בכתפיהם. הם לא הבינו כלום בבגדי נשים. עדי לא אכזבה. "מאוד יפה! כל הכבוד שבחרת אותה!"
ניצן חייכה את החיוך המתוק והמלאכי המוכר שלה, שגרם לכל מי שראה אותה להתמוגג. "תודה." עדי נשקה לה ולטפה את תלתליה של ניצן. "טוב, עכשיו תחליפי לבגדים רגילים ובואי לאכול ארוחת ערב, טוב?" ניצן הנהנה. כשעדי יצאה מהחדר, יונתן פרע את שיערה המתולתל של ניצן. "יופי, מתוקה. כל הכבוד מקסימה. את מהממת חמודה שלי," חיקה את קולה של עדי.
"נו כבר, יונתן, למה אתה מתנהג כמו ילד קטן?" התערב דביר כשהתכוון לצאת מהחדר. "אתה כבר גדול. תיתן לניצן לשמוח מהשמלה שלה ואל תקנא."
"אני לא מקנא!" מחה יונתן ברוגז. "למה כולם חושבים שאני מקנא בה? סתם ילדה קטנה עם תסרוקת של ביסלי." ניצן הוציאה לו לשון. "אחר-כך אומרים שאני כאן הילד הקטן..." מלמל יונתן ויצא אף הוא מהחדר.
"והנה הילדה שלא רצתה שמלה קצרה וכהה!" קרא אילן בלגלוג כשראה את שמלתה של נטע.
נטע התכוונה לענות לו, אך אימה קטעה אותם. "אויש, אל תריבו לי עכשיו. אין לי כח לזה. היה לי מספיק עמוס היום. אני הולכת לנוח."
"התעקשויות נטע בע"מ," המשיך אילן ללגלג על אחותו כששמעו את דלת חדרה של אימם נסגרת.
נטע משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות כביכול. "אני הולכת לחברה שלי," הודיעה.
"תיהני."
"ביי." נטע יצאה מהבית וטרקה את הדלת. אילן התאפק שלא לצרוח לה שתפסיק לטרוק דלתות. גם ככה נטע לא הייתה מקשיבה לו.
* * *
עוד שבוע החתונה. אני עדיין לא מעכלת את זה. כל העניין הזה נראה לי מוזר.
מה זה משנה.
זהו, אני כבר מוכנה. אתמול קניתי בגדים עם בר וליאת. יצאנו במונית כמו כל "ילדי השמנת" האחרים צחקנו על זה כל הדרך. אפילו ליאת צחקה, למרות שהיא בעצמה "ילדת שמנת". נראה לי.
אני מקווה שהנסיך שלי לעולם!! לא יהפוך להיות סוג של מפונק, כמו "ילדי שמנת"
-עדי-
תגובות
תעלי מהר את הפרק הבא....
סיפור חמוד.
רק משהו קטן - הכתיבה ביומן, אני חושבת שזה טיפה ילדותי לבת שש עשרה לכתוב ככה, לא?
רק נק' למחשבה...
בהצלחה בהמשך!