דיאנה המשיכה בדרכה לפארק, וחשה תשושה ועצובה. שיחתו של הזקן עודדה אתה מעט אך היא עדיין מאוכזבת.
היא חשבה שפה יקבלו אותה בשמחה. צדקו כל אלה שהזהירו אותה, איזה חוסר אחריות! היא ממש לא תכננה כלום. התלהבה כמו ילדה קטנה והרפתקנית.
היא בעטה בארגז קרטון שהיה בצד הדרך, וחתול קפץ ממנו וברח ביללה. היא עקפה את הארגז בזהירות. למה היתה כל כך טיפשה? למה היה נדמה לה שפה כן יקבלו אותה? אין סיכוי, היא כזאת. היא חסרת תקנה. מה, היא באמת חשבה לעצמה שכשתכנס לעיר יזרקו עליה פרחים ויעמדו בתור לבקש לארח אותה או לפחות חתימה? .היא חייכה במרירות.
זה הזוי.
המציאות הוכיחה שאפילו מספר שעות של חיפוש אחרי מישהו שיסכים לארח אותה בתשלום מתישהו בעתיד ורק ללילה אחד, לא נשא פרי. היא נאלצת לישון בפארק. היא ראתה מולה מבנה גדול מימדים ונוצץ. ממש ככה. שלטים מהבהבים באור משונה שלא התרגלה לו, אנשים לבושים בגדים מהודרים וכל כך- -שונים, עם תיקים צבעוניים, מלבניים ומבריקים שאחזו מלמעלה. זה מבנה נוצץ וגדול וחנויות עם סחורה מרהיבה ומהפנטת נמצאים בו. זה קניון. היא גלגלה את המילה הזרה על לשונה.
דיאנה פנתה ימינה, וכשאורות הקניון התרחקו והבתים סביבה הפיקו אור חלש יותר- הבינה שהיא פשוט לא מתאימה להם, היא נטע זר גם פה.
היא היתה שמחה שלפחות זיהתה את הקניון, אך נזכרה שהיא לא בדיוק יודעת מה זה פארק.היא קיוותה שתזהה כשתגיע.
אחרי זמן מה של הליכה עם עיניים ברצפה ועצבות ששטפה אותה כמו גלים חזקים על אבנים שחוקות, ראתה כר דשא מולה, ושם גם היה צריך להיות "הפארק" הזה. כנראה שזה נקרא פארק. כן או לא, זה התאים לשינה מבחינתה.
היא התקדמה על הדשא הרך והנרחב שעורר בה שמחה קלה של חופש ומרחב. דיאנה מצאה בצד פינה נסתרת קרוב לשיחים. היא התיישבה על הדשא הרך שהיה מכוסה טיפות טל עדינות, סידרה לה כר מהתיק- ולאחר דקות של מחשבות נוגות, נרדמה.
למחרת יצאה למסע חיפושים נוסף שלא הניב תוצאות. למעשה, שבוע שלם עשתה את אותה הדרך ולא מצאה אף אחד שיסכים לתת לה לישון בביתו. היא עשתה כל יום את אותה הדרך, עוברת ליד חנויות, לומדת את המקומות והחפצים וחוזרת מאוכזבת לפארק. כך אירע יום אחר יום, שבוע של אכזבה.
ערב אחד חלמה חלום. בחלומה היא עמדה על הר, לבן כולו משלג ורך כמו כרית נוצות. רוחות עזות שרקו באוזניה, כמעט מפילות אותה מהצוק עליו עמדה. מנקודת המבט שלה בקצה הצוק ראתה עמק רחב ולבן פרוש תחתיה. המרחק ממנו עורר בה סחרחורת קלה. היא הלכה כמה צעדים אחורה ונתקעה במשהו קשה וקר. היא הביטה למעלה וראתה קיר אדיר עשוי קרח.היא זזה מעט שמאלה וגילתה שזהו ארמון עצום ומעורר יראה, עשוי כולו קרח נוצץ ומסמא.
היא ניסתה להיכנס אבל כוחות מסתוריים דחפו אותה חזרה למקומה. היא ניסתה שוב בכוח רב יותר, ואז נשמע קול מחריד ומצמרר שנשמע כאילו בקע מהקרח עצמו שאמר:
"עוד לא הגיע זמנך להיכנס, דיאנה בלאק, יבוא היום ותכנסי ברצונך או שלא ברצונך!"
והרוח נשבה בחוזקה ודחפה אותה מהצוק לתהום הלבנה- ערפילית שלמטה.
דיאנה צרחה, וגילתה שהיא התגלגלה במורד הדשא, ולא מספיק- גם חתול ג'ינג'י מלקק אותה. היה לה פחד מוות מחתולים, ובבוקר הזה היא שברה שיא - 2 דקות רצופות של צרחות. אנשים נאספו סביבה, חוששים ממה שיראו כשיתקרבו.
"אני חיה, הכל בסדר, אפשר להתפזר!"
אנשים הרימו כתפיים. הם חשבו שהיא מוזרה והניחו לה לנפשה..
דיאנה היתה המומה מהחלום ומהמפלצת הג'ינג'ית, וסידרה מחדש את התיק, המסודר לחלוטין.
היא קיפלה את שמלתה הנוספת והכניסה, לאחר התלבטות קלה, גם את המכתב הסגור של מייקל. לא היה לה אומץ לפתוח אותו. היא המשיכה לסדר עד שהיכתה את מצחה באנחת רווחה ו-איך-שכחתי-מזה-. היא ראתה את המפה.
"וואי, איזה אדיוטית אני!!" היא קצת צעקה ואז שמה לב והשתתקה.
איך לא חשבתי על המפה! היא קסומה ובטוח יכולה לעזור לי!, חשבה.
היא מלמלה משהו לא ברור למפה, יישרה אותה ואמרה- "בסדר, עכשיו אני יודעת לאן ללכת!"
על פניה מתוח חיוך ענקי, אמיתי.
היא קמה, ייצבה את תיק הגב הקטן שלה על כתפיה ודילגה החוצה מהפארק. היא ניחשה שעכשיו בערך 9:00 בבוקר. מדי פעם הביטה במפה וראתה שביל מסומן עליה באדום. המפה הזו באמת היתה קסומה, הפריט הקסום היחיד שיש לה בעיר הקסומה- מטורפת הזו. המפה ידעה לכוון אותה למקום שהיא צריכה.
היא שחזרה בדמיונה את הפגישה הראשונה שלה עם הקסם שבמפה.
כשהיא נאבדה ביער בדרך, היא הסתכלה במפה כדי לחפש דרך לצאת ממנו. היא ראתה לפתע שביל ירוק מנצנץ על המפה, שהיתה בטוחה שלא היה שם קודם, והחליטה ללכת בו לפי המפה. אם היא טעתה, המפה התכווננה לפי הכיוון שעמדה. החלטתה לפעול לפי המפה היתה נבונה כי מאחוריה עמד... דוב גריזלי ענק.
כששמה לב שדוב ניצב מעליה, מזיל ריר מרעב, פרצה בריצה במהירות שיא והגיעה לדרך הראשית בשלום, כמעט מתעלפת.
כעת היא ניסתה להבין איפה השביל האדום, באיזה מהרחובות שמולה. השביל שפנה ימינה מהפארק נראה מתאים. היא דילגה קלות מהתרגשות. ממש לא היה אכפת לה שהיא נראית מוזר- היא כבר רגילה לכך, ולא ממש שמה על זה. היא היתה בעננים.... ונתקעה בעץ.
"תיזהרי ילדה" מישהו צעק לה מהמדרכה ממול.
דיאנה תקעה בו במבט שכמעט אידה אותו.
"ההערה שלך מאוד חכמה" סיננה בשקט ושפשפה את החבורה הכואבת במצחה. היא העבירה מבטה בשביל, ואכן היה בו מה לראות.
תגובות
חכי דקה, הלכת מהר! [קחי כמחמאה :) ]
אהבתי מאוווד את הפרק.
תמשיכי כבר!!
ממש יפה!!
אני עוקבת אחרי הפרקים שאת מעלה אז תעלי מהר!=]