החנויות היפהפיות הציעו סחורה רבה ומגוונת- כלי בית, רהיטים, תכשיטים, בגדים, שמלות כלה ואפילו מפעל למזרונים היה שם. על הכביש נסעו כלי רכב משונים שכלל לא דמו לחיות עליהם רכבו בכפר שלה. בשבוע שחלף למדה שהם "מכוניות", היא אפילו ידעה לזהות בין מכונית "חיפושית" ל"לימוזינה". למען האמת- לא היה לה קשה להבין שלמכונית חיפושית נראים כך, היה דמיון מסוים.
אנשים שלווים עשו הליכת בוקר ברחובות השקטים, זוג ישב בסעדה והזמין מאפה משולש עם גבינה זיתים ועגבניות, וחמישה זקנים ישבו על ספסל וניסו להתחבר לקצב החיים המסחרר על ידי קריאת עיתונים מהבוקר. זאטוטים מנוזלים שיחקו בכדור בחצרות הבתים.
האווירה היתה רגועה ורוח בוקר קלילה ונעימה נשבה, מניעה קלות את העננים התפוחים הלבנים.
מבט קצר במפה גילה לה שהבית הבא מימין הוא הבית אותו היא מחפשת.
היא דפקה בדלת. אישה גבוהה ועטופה בסינר הזמינה אותה בחיוך להיכנס. דיאנה נכנסה לבית בפליאה.
"שבי מותק," האישה פינתה אחת מהספות שהיתה מכוסה בלאגן, כמו הספות בביתה של דיאנה. דיאנה התיישבה על הספה שהיתה פרחונית ונוחה במיוחד.
"מה שמך?" שאלה את דיאנה.
"דיאנה, אני לא גרה פה."
"רואים... אציג את עצמי- " היא פינתה מעט מקום בספה שמול דיאנה והתיישבה.
"שמי לוסי, ושתי בנותיי משחקות בחדר שלהן. לגדולה קוראים לילי ולקטנה מיקי."
דיאנה עדיין היתה מופתעת מהקלות בה הכניסה אותה האישה לביתה, בלי אפילו לעמוד על טיבה. היא הביטה סביבה במעט חשש, אך מבט חטוף בלוסי הראה שאין כלל ממה לחשוש- לוסי היתה חייכנית, ועובדָת היותה שמנמנה גרם לה להראות לא מזיקה כלל ונחמדה.
"אני די מתפלאת שהסכמת להכניס אותי לביתך, את לא מכירה אותי! כל האנשים בעיר לא כל כך מכניסי אורחים..."
"כעת המצב אכן כך, בהחלט. אני במקור מעיר אחרת , ליתר דיוק- כפר אחר,ששמו קונטיה, הוא די רחוק מכאן. בעלי הוא מכאן במקור."
לדיאנה היה נדמה שפניה נפלו מעט. אולי סתם היה נדמה לה, כי שבריר שנייה אחר כך ראתה שוב את החיוך טוב- הלב של האישה.
"איך קוראים לבעלך?" שאלה דיאנה.
"רגע, תאלצי לחכות קצת."
לוסי קמה בזריזות מפתיעה. דיאנה עקבה אחריה בעיניה וראתה אותה מוציאה תבנית מהתנור. דיאנה קמה והסתובבה קצת בסלון. אחר כך פנתה למסדרון, בו היו שלושה חדרי שינה. היא נכנסה לראשון.
שתי בנותיה של לוסי ישבו שם ושיחקו בבובות. לילי ומיקי היו מתוקות, והיו לבושות שמלות מלמלה עם הרבה סרטים ושתי קוקיות. ברגע שנכנסה לחדרן הקטנה לחשה לגדולה
"איזה מוזרה היא, נכון?"
הן ציחקקו ודיאנה חייכה. בדרך כלל זה מפריע לה שמתייחסים למראה השונה שלה, אבל כעת תגובתן היתה משעשעת..
"איך קוראים לכן, מתוקות?" היא ידעה את שמותיהן, אך רצתה שהן יציגו את עצמן.
היא התכופפה לגובהן והביטה בהן בחיבה.
הגדולה ענתה בגאוה- "אני לילי ואני יותר גדולה ממיקי, היא קטנטנה." היא ליטפה את אחותה הקטנה באימהיות. "אני כבר בת שש!"
"ואני בת ארבע! אני ילדה מאוד גדולה. אני בגן רקפת. מי הגננת שלך?" מיקי שאלה ברצינות.
"אני כבר לא בגן, מתוקה, סיימתי אותו לפני כמה שנים" דיאנה צחקה.
דיאנה נשארה שם עוד קצת. הן שיחקו ב"אבא ואמא" והיא נענתה לבקשתן והצטרפה למשחק.
היא נהנתה והרגישה שחזרה לקצת זמן לילדות, אם כי הילדות שלהן ודאי היתה שונה משלה.
" הילדים של היום..." לחשה לעצמה.
הן היו באמצע להשכיב את הבובה לישון ולכן נפרדו ממנה במהירות. היא חזרה לסלון.
מהמסדרון היא שמה לב לראשונה שהסלון פשוט מהמם- הוא עוצב בגווני ירוק ואפור- לא בצורה מנקרת עיניים אבל בטעם טוב ובמקצועיות. שעון קוקייה מיושן הראה שהשעה כבר 11:30 בבוקר. היה לה קשה קצת לקלוט את סגנון השעונים הזה, הוא היה דומה לשעוני השמשות אצלה בכפר, אך בסגנון שונה מעט.
הבטן שלה כבר קירקרה בקול. האוכל שהיה בתיק שלה נגמר כבר מזמן, אבל במשך הימים האלה היא אכלה רק אפרסקים ופירות שהיו בפארק- לא היה לה משהו אחר.
דיאנה התיישבה לד השולחן, ליד לוסי שכבר חיכתה לה עם כוס תה לשתיהן ועוגה חמה.
דיאנה הסתכלה על האוכל ברעבתנות.
"זה רק עד שהאוכל יהיה מוכן" הרגיעה לוסי.
"אז ראית את הבנות שלי? " שאלה- קבעה לוסי בסיפוק.
"הן מתוקות וחכמות. היה לי כיף לשחק איתן"
דיאנה ניסתה להיזכר מה שאלה את לוסי לפני שנכנסה למטבח, אבל לא הצליחה.
היא נגסה בחוסר נימוס בפרוסת עוגת השוקולד העבה, שהיתה מכוסה קצפת.
"תודה, העוגה ממש טובה" שיבחה דיאנה.
"הכשרון הזה הודות לאימי עליה השלום, שעות עמדתי דבוקה לסינרה ולמדתי את סודות הבישול..." ענתה בצניעות לוסי.
"אני למשל, לא מאלה הבשלניות... אין לי מושג אם אי פעם גם אהיה. הילדים שלי יצטרכו לאכול חביתות וסלט כל היום" צחקה דיאנה.
"שטויות, גם את יכולה ללמוד. זה ממש קל."
דיאנה שתתה מהתה. הוא כבר לא היה חם כל כך, אבל טעים ומיוחד.
"אז איך הגעת לפה?" התעניינה לוסי.
דיאנה סיפרה לה על הדרך שעברה, ונהנתה לראות את לוסי בוחנת אותה בעניין מחודש.
"את יודעת, גם אני עברתי דרך לא פשוטה מהכפר שלי לכאן. סיבת המסע היתה בעלי.
הכל התחיל כשיום אחד החלטתי..."
סיפורה של לוסי נקטע בפתאומיות כאשר נשמעו דפיקות חזקות בדלת.
האיש שנכנס היה לבוש בגדים מכובדים ונראה אדיב.
"גברת לוסי בקר, בבקשה תתלווי אלי לחקירה".
תגובות
אבל.. אני חושבת שלהגיד "פשוט מהמם" מוריד מרמת הכתיבה.
תמשיכי כבר!!!
את מותחת!!
את כותבת נפלא!!