חולה...

יושב לי במיטה

מסוגר במקום מסורג

הכל לבן, או מצופה

לביתי מייחל, מצפה.

כמו בבית כלא,

הכל נראַה

פרט לכך שיש חלונות –

לנוף הבריאַה.

וכך חיי תלויים ועומדים

על נזיד עדשים,

בצבע לבן לבליעה

ואני מעביר אל פי – בשתיקה.

וכך עוברים סוהרים,

עם חלוקים לבנים.

וכל יום מצטרפים,

"פושעים" חדשים.

ולעומתם – עם סוהרים

בחלוקים לבנים,

יורדים –

אחרי שעברו לידם, מלאכים שחורים.

ופתאום כמלאכים מושיעים –

מגיעים זוג ילדים,

שפרצופיהם "קצת" יותר עליזים.

מביאים וופל מצופה,

"תאכל, אבל רק אם תרצה"

חיוך שובב – משחילים,

והופ – לחולה הבא עוברים.

ומעליות שקופות עוברות לנגדי

ואני צופה בהן מול חלוני -

ורואה את אותם ילדים –

הולכים לביתם,

ואני – מצפה לא רק לביתי,

אלא גם לבואם.

****

נכתב מזווית החולה על הביקורים שאני עושה בביה"ח שניידר. אני ממליץ לכולם לעשות

כמוני, לקנות חבילת 40 וופלים (15 ₪ בערך), לחלק ולשמח את החולים, זה עוזר להם

וגם לכם/ן בחיים !

*דוד, מוקדש לך.