נמאס לי. נמאס לי לצעוד לבד לטרה.
נמאס לי לראות איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום?! לאן נעלמתי?
נהפכתי להיות שבר כלי מכל הצעקות, הקללות והאיומים. נמאס לי.
נמאס לי לחשוב שדווקא הדבר שפעם הכי התחברתי, היום אני כבר הכי שונאת!
כי הם יצאו מפרפורציות, זה כבר בא על חשבוני.
עד כאן!! אני זועקת והם לא שומעים אותי. מבינים אותי.
נמאס שבשום מקום לא מצליח לי.
דווקא ברגעים הכי טובים, אני בוכה ומתפללת שיעבור- כי אין לי עוד כוח נפשי.
דווקא במקומות שהכי צריך להרגיש בנוח, אני סובלת..
נמאס לי שאין פה הגדרות איך חיים, שכל אחד חושב שהוא אלוהים.
ואם כבר אלוהים, אז אני.
נ"ב.. אלוהים? אתה קיים בכלל?!
תגובות
ברור שהוא קיים! איך את מעיזה בכלל??
עם שאלות כאלה, לא פלא שנמאס לך...
[
קומי.
תפסיקי לרחם על עצמך.
קשה לך? יופי.
זה אומר שאת כל כך מיוחדת שחיים רגילים לא מתאימים לך.
אני ממש אשמח לעזו ראם את רוצה לשתף.
ועכשיו לתוכן.
מה שהכי תפס אותי זה הנ"ב בסוף.
דיברת ממקום אמיתי, אבל דווקא שם נתת את הקץ'
כי זה לא שאת לא מאמינה בו, פשוט קשה לך אם את מביא את זה בקטע אומנתי אז הייתי ממליץ לך לנסות "לשחק" יותר על הנקודה הזאת.
מאמינה אבל לא בטוחה.
מקווה שהובנתי.