יצירות של קצת שונה..

מבחוץ חזקה ושמחה,
אך עמוק מבפנים שבורה ומרוסקת.
(מדהים כמה חיוך יכול להסתיר)
מסתגרת בתוך עצמה,
עטופה בחומת שתיקה גבוה
ומנסה להסתתר בתוכה.
(מדהים כמה שתיקה יכולה לספר)
ואיך את אומרת?
"אני אישה חרסינה. תתמודדו."


וואלה, צודקת.
פגעו בך. שכחו אותך. הכאיבו לך.
אבל מותק,
א ף א ח ד לא רוצה להכאיב לך.
אנשים אוהבים לדבר הרבה.
למדי לסנן מילים.
התגברי

רוצה סיבה לקום בבוקר מרצון, עם חיוך.
רוצה להרגיש טעם לחיים.
רוצה תשובות.
רוצה אמת בכל.
רוצה להיות שלמה.
רוצה, רוצה, רוצה את הרצון האבוד לחיים טובים,
לחיים מספקים.
פשוט, רוצה לחיות.

שומעת שוב את אותו השיר ששמעתי בלילה אמש.
שומעת, מקשיבה למילים.
ומנסה לחשוב מה היה לי באותו הלילה.. ?!
רגשות זה לא דבר שאפשר לכתוב, אבל עדיין אותה תמונה שאז הייתה לי בראש עדיין כאן..
לראות אותי יושבת לבד
בחדר ענק,
חדר חשוך,
יושבת מקופלת בתוך עצמי בפינה, ובוכה. בוכה בלי סוף.
מרגישה כמין דקירות חזקות כאלו בלב.
לא, זה לא היה דכאון, ולא יאוש. <<לשם שינוי..>>
זה

רוצה לרוץ,
רוצה לברוח,
רוצה קושי,
רוצה לצרוח,
רוצה רעש,
מחפשת שקט.
מחפשת אמת.
רוצה אמת,
מחפשת אותי.
מחפשת, מחפשת, ולא מוצאת.
איפה אני?מי אני?למה אני?

גם בין כל המבוכה הזאת,
ובין כל הכאב, והדמעות
היה אפשר לשמוע בברור
את הצעקה של השתיקה
הכ"כ חדה הזאת.

אחח.. אבל כמה טוב שזה כבר מאחורי

לברוח מהמחשבות הרודפות,
לברוח מהלב,
לברוח מהשכל,
לברוח מהמציאות,
לברוח ממני.
לברוח ממך.
למות.

כ"כ הרבה אנשים נמצאים פה.
כ"כ הרבה אנשים
בלי עמוד שדרה,
בלי שורשים.
עוד תבוא הרוח החזקה שתעיף אותם מהמקום שלהם.
היא תצליח להעיף אותם, כי הם לא מספיק חזקים.
הם לא מבינים מה הטעם- הם חיים ת'רגע.
לא מבינים שיש עוד דברים בעולם פה.
הם עסוקים בלספק לעצמם ת'יצר.
חיים את השניה.
עכשיו כיף.עוד שניה יהפוך לכאב.
הגל הבא-ישבוא אותם.
הם חיים את השקר.
מקיימים את

נמאס לי. נמאס לי לצעוד לבד לטרה.
נמאס לי לראות איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום?! לאן נעלמתי?
נהפכתי להיות שבר כלי מכל הצעקות, הקללות והאיומים. נמאס לי.
נמאס לי לחשוב שדווקא הדבר שפעם הכי התחברתי, היום אני כבר הכי שונאת!
כי הם יצאו מפרפורציות, זה כבר בא על חשבוני.
עד כאן!! אני זועקת והם לא שומעים אותי. מבינים אותי.
נמאס שבשום מקום לא מצליח לי.
דווקא ברגעים הכי טובים, אני