זעקה תחריט 'שמע' בהדפס ידני ונזעק אל ה' הצטלבות רכבות
הזיכרון הוא היכולת של בני האדם לאסוף, לאחסן, לאחות ולעבד בתודעתם את האירועים, את פיסות המידע, שברי הקרעים, וחלקי המילים, שנאגרו לסיפור מהודק. אבחנה בין הזיכרון הפרטי, שהוא הסיפור האישי של כל אדם, לבין הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של עם - זכרון ציבורי שנצבר המעובד גם למשמעויות רוחניות וערכיות. אותו אירוע יכול לקבל הילה של אירוע מכונן והירואי כך שיהפוך לסיפור גבורה, או יחס מזלזל כאירוע מאכזב וסיפור תבוסתנות. שינוי היחס לשואה מ'צאן לטבח' לאתוס של: 'גבורה יהודית' ו'קידוש ה' הוא דוגמא מצויינת אך מובילים שינוי בדעת הקהל ומעניקים לאירוע במעין הטבעה של זכרון קולקטיבי יחס חיובי או שלילי - 'גאוה לאומית' או 'בושה משפחתית' פגם שכדאי להסתיר.
בעבור ילדי ונכדי ניצולי השואה מורשת השואה, שהועברה אליהם מהוריהם ומן הסביבה בה גדלו, היא מרכיב דומיננטי בהבניית זכרונם הפרטי. יצירותיהם האמנותיות מציגות את אופני העיבוד של נושא זכרון השואה על ביטוייו האמנותיים המגוונים.
מה אסוציאציה של 'עשן' בזכרון הקולקטיבי?
האמנים אומנם עוסקים במגוון רחב של נושאים, אך - נושא השואה נמצא תמיד ברקע. ישנם כמובן אמנים רבים, שאינם בני "הדור השני", המתייחסים לשואה ביצירותיהם. אך זכרון השואה לגבי דור ההמשך של הניצולים כה חזק שלמרות שהחוויה הועברה אליהם מהורה ששרד - היא הותירה בנפשם חותם עמוק עוצמתי ומדמם, עמו הם נאלצים להתמודד. האמנים מושפעים לא רק מחוויות מזעזעות או גילוי אנושיות שחוו הוריהם בתקופת השואה, שהועברו אליהם באופן עקיף או ישיר, אלא מעיבודן בהיסטוריוגרפיה הישראלית ובהקשר התרבותי-חינוכי של הנושא בישראל.
לכן, זיכרון זה הוא כלי עוצמתי מתפרץ רב רבדים שמתערבבים בו עבר והווה, ישיר ועקיף, מציאות ודמיון.
כלזמר במנסרת זכוכית הליצן העצוב כליזמרים בעיירה - עולם שנעלם
למרות ש"דור שני" לא חווה בפועל את מוראות השואה, השפעתם חדרה לנשמתו. הם ינקו אווירה קשה של אובדן ומוות. רבים מהם הפנימו את הכאב וחוסר האונים, וברבות הימים היא הפכה למרכיב מרכזי בזהותם, מפעם בהם צורך עצום להביאו לידי ביטוי אמנותי. נכון שנסיבות ההישרדות של ההורים שונות, וכן העובדה שהיו ניצולים שדברו בבית על החוויות הקשות שעברו והיו ניצולים שסתמו את הגולל על עברם הקשה בשתיקה ולא דברו על כך מעולם. אבל המשותף - נכחות השואה בהוויית חייהם והשפעתה הבלתי נמנעת על אופן חשיבתם...
נאוה סמל, בספרה 'כובע זכוכית': "אי-הידיעה אין פרושה כי הידיעה, רווית סוד ככול שתהיה, אינה מונחת ברקמות העור, בתאי הדם, שסירבו להתחבר עת ארוכה."
רק בשנות ה70 על רקע התעניינות הולכת וגוברת בנושא השואה, החל להופיע העיסוק של אמני הדור השני בנושא השואה באמנות והחלו להתיחס ליצירות שבהן ביטאו היוצרים את הצורך להתמודד עם המעמסה הנפשית של טראומת השואה, שהועברה אליהם על ידי ההורים. היום אפשר לראות השפעות גם ביצירות של דור שלישי הנכדים
ורביעי הנינים וכן ביצירות של כל מי שעבר תהליך סוציאליזציה בכור ההיתוך הישראלי שבו לשואה וספיחיה משקל רב.
היצירות הן של דרורית סן - בת של דבורה שטסל ז"ל מטופלת של דר' מנגלה 1944-45 באושוויץ.
תגובות