זה סיפור שבא אלי במחשבה של רגע... אני רוצה שתנסו להבין אותו.
________________________________________________________________
עץ
רבים כינו אותו פשוט "העץ". היה זה עץ רגיל לחלוטין, רגיל כל כך עד שכבר לא היה רגיל. גובהו היה ממוצע, עליו ירוקים, גזעו – חום, לא עבה מדי, גם לא דק מדי, מתאים בדיוק לרגליים זריזות וידיים חוקרות של ילדים. ענפים שנראו כאילו גולפו במיוחד לישיבה או שכיבה, כמויות העלים מתאימות בדיוק גם כדי לסוכך מפני השמש, וגם כדי להסתיר את יושביו מפני עוברים ושבים. והפירות, בדיוק בהישג יד, ונדמה כאילו היו בשלים בכל עונות השנה.
מינו של העץ לא היה ברור. כך גם גילו, או מקורו.
אנשים היו באים אל העץ, לשבת תחתיו, לאכול מפירותיו, לטפס עליו, ליהנות מצילו. ילדים היו באים, ומבוגרים, וגם זקנים, גברים ונשים. סופרים עברו מתחת לעץ, ורופאים, וטייסים, ומורים, ופסיכיאטרים, ומשוררים, ופועלי בניין, ואנשים סתם. יחידים, זוגות, קבוצות. לפעמים היה עובר אורח נעצר תחתיו. כולם ישבו, שכבו טיפסו, ישנו, אכלו, עשו את שעשו ולא טרדו את דעתם בנוגע לעץ. הוא עמד שם כבר שנים רבות, אין סיבה שלא ימשיך. לאחר שגמרו את שבאו לעשות, וגם דברים אחרים, עזבו ולא חשבו עוד על העץ. שכחו ממנו, או סתם לא חשבו עליו. גם אם ימים, חודשים או שנים לאחר מכן נזכרו בו – היו מחשבותיהם מחליקות ממנו, כמו מים מברווז, ועוברות לנושא אחר, כאילו במכוון.
רק הגננים גירדו את ראשם, טעמו את הפירות הבלתי מזוהים, מיששו את העלים והענפים הרגילים לחלוטין ותהו. אולי במשך שתי דקות נוספות.
לא נכון לומר שהעץ נמחק לגמרי מליבות האנשים. לפחות, לא ההרגשה. הם זכרו אותה. הם זכרו מוסיקה, אפילו שלא יכלו להיזכר אם היו ציפורים בין הענפים, מוסיקה שהייתה המוסיקה שלהם, שהתאימה להם בדיוק. הם זכרו צלילות, של הלב ושל המחשבה, והבנה של המציאות שלא ידעו שהייתה בהם. הם זכרו רוגע, והם זכרו ידיעה בוטחת שעדיין כל חייהם לפניהם, שמחר הוא היום הראשון של שארית ימיהם. הם זכרו שידעו שהם לא לבד.
הם לא זכרו אם הייתה להרגשה איזשהו קשר לעץ.
ומעטים מהם זכרו, שאם הביטו מעבר לכתפם והתרכזו מאוד, היו יכולים להבחין בצללית מטושטשת של עץ נוסף, העתק מדויק של העץ – אך בכל זאת שונה לחלוטין, ולפני שיכלו להחליט אם לגשת לבדוק, הוא היטשטש עוד יותר ונעלם.
הארץ סביב העץ עברה שינויים רבים: עונות התחלפו הקרקע עובדה, בתים נבנו, גבולות עברו, שלטונות השתנו, מלחמות התחוללו, בתים חדשים הוקמו מההריסות, בעלי חיים עברו ושבו, אנשים מתו וחיו. והעץ נותר ללא שינוי. נותר מזמין כשהיה, מותאם לצרכיו של כל עובר ושב.
שנים חלפו, וילדים ששיחקו בין ענפיו חזרו מאוחר יותר כמבוגרים וכזקנים, מביאים איתם את ילדיהם ונכדיהם. לפעמים הביעו תהייה על שהעץ עדיין נותר שם, אבל לא לזמן רב. ולאחר מכן הם עזבו. היו באים גם אחרים, כאלה שמדדו את הקרקע סביב העץ ודיברו על כמויות של מלט ועל הרחבת שטחים ועל כמה שמקומות כאלה אינם תורמים לחברה המודרנית. ולאחר מכן גם הם עזבו, ולא חזרו.
ואי שם, נותר העץ, פירותיו וצילו מתוקים כתמיד, ענפיו מזמינים כתמיד, עומד ללא שינוי. הוא לא מיהר, לא היה לו לאן. אם היה ניתן לומר זאת על עץ, הייתי אומרת שעל פניו נסוך חיוך סבלני, ידעני. אנשים אחרים יבואו, והוא יהיה שם, כי גורלם קשור בשלו משחר הימים. והוא יחכה.
הוא יחכה...
תגובהתגובות