חלום שלא נגמר - פרק י"ט [+תקציר]

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.  בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.

"יום חדש," מלמלה לעצמה בר והתמתחה. היא קמה ודידתה לחדר האמבטיה, משפשפת את עיניה הכהות בכוח. 

"היי בר! מה נשמע?" אלעד בן העשר דילג לעברה בעליזות. "ישנת טוב? אמא הכינה פנקייקים לארוחת בוקר. כדאי לך לגמור להתארגן מהר כי אני ודניאל עומדים לגמור לך אותם!" הוא צחקק.

"תגמרו, מה אכפת לי... אני אכין לעצמי טוסט עם ריבה."

אלעד הביט בה, מזועזע. "איכס! מי אוכל טוסט עם ריבה?! ועוד על הבוקר?!" הוא עיוות את פניו לכדי פרצוף נגעל. בר משכה בכתפיה וצפתה בעיניו שנעשו עגולות וגדולות. "אה, הבנתי! את מתכוונת לצנימים עם ריבה, נכון?"

"אוף, לך מפה כבר, אהבל אחד." התעצבנה בר ונופפה לעברו במברשת השיניים הסגולה שלה באיום.

אלעד ברח משם, צוחק בקול.

"טיפש," סיננה בר ומרחה משחה על מברשת השיניים.

"בוקר טוב, ילדה שלי." אִימה נשקה לראשה. "מה נשמע?"

בר המהמה משהו בתגובה, פיה מלא קצף בטעם מנטה.

"מה אמרת?" נעצרה אִימה והתבוננה בבִתה, ששטפה את פיה.

"אמרתי 'היי'," השיבה בר. "ואני הולכת להתלבש. ובבקשה תחטיפי לאלעד הקרצייה בשמי, תודה."

יעל גלגלה את עיניה וצעדה לעבר המטבח. "אלעד! שוב עצבנת את בר? כמה פעמים כבר אמרתי לך לא להציק לה, הא?!"

אלעד נעץ מבט קונדסי בדניאל, אחיו בן השתים עשרה, ושניהם צחקקו בשקט. "סליחה, אמא," אמר אלעד מבעד לצחקוקים.

אִימו נעצה בו מבט חמור ופנתה להוציא פרוסות לחם מהמקרר. "מה אתם רוצים בסנדוויץ'?"

"מה יש?" שאלו השניים פה אחד.

"ריבה, שוקולד, גבינה לבנה וחומוס."

"איכס." דניאל העווה פניו בגועל. "אני רוצה רק שוקולד."

"גם אני," אמר אלעד בפה מלא פנקייקים. "ואני רוצה גם מעדן ועוגיות. ושקית קורנפלקס."

"אתה לא תגמור הכל," קבעה בר, שנכנסה למטבח בלי שאף אחד מהנוכחים ישים לב. היא כבר הייתה לבושה ומאורגנת ושיערה היה קלוע בצמה דקה. "וגם אם כן – אתה תהפוך להיות דובי ולא תוכל יותר לשחק כדורגל וכל החברים שלך יצחקו עליך."

"הם לא חברים שלי," רטן אלעד. "וכבר אמרתי לך לשתוק בקטעים האלה, דחלילה מעצבנת שאת."

בר שתקה ופניה הקרינו שלווה בלתי מעורערת, מתנשאת כמעט.

"סנובית," מלמלו דניאל ואלעד בשקט.

"ביי אמא," אמרה בר והניחה ליעל, אִימה, להדביק לה נשיקה על מצחה ויצאה מבלי להקדיש עוד בדל תשומת לב לאחיה הצעירים.

"אוף, איזה אחים מעצבנים. איזה משפחה מעצבנת. מזל שאבא שלי לא פה הבוקר, כי הכל היה הופך לחגיגה לא נעימה במיוחד כי הוא שוב היה צועק על אמא שלי שהילדים לא מחונכים ומה זה הדבר הזה, ובשביל מה הוא עובד כמו חמור אם גם ככה הילדים נשארים ילדותיים ורבים כל הזמן."

ליאת הנהנה באהדה והשתתפות. "זה בטח קשה."

"יותר מקשה. אני פשוט לא יכולה לסבול את שניהם ביחד. עדיף כבר שיתגרשו וזהו." בר פרמה את צמתה וקלעה אותה מחדש שוב ושוב.

ליאת התבוננה בה בזעזוע. "תגידי, את נורמאלית?! איך את מסוגלת להגיד את זה! מה, ההורים של אילן גרושים, הוא לא ראה את אבא שלו מגיל חמש! את חושבת שזה עושה לו טוב?! איך את... מה את חושבת לעצמך?! כלומר, מה יש לך? אני בהלם כי כאילו, את לא יודעת מה זה כשהורים באמת גרושים! את מבינה? כלומר..."

"אני מעדיפה שההורים שלי לא יהיו ביחד. אני מעדיפה את זה מאשר צעקות ומריבות כמעט כל בוקר." בר הניפה את צמתה לאחור באדישות.

"את משוגעת."

"למה?" נשמע קול מאחוריהן והן קפצו בבהלה. "אימא'לה! אה, זה אתה... משוגע! אתה לא מבין איך הבהלת אותנו!"

מתן צחק. "מצטער. אז על מה דיברתן?"

"על בר," קפצה ליאת לנדב מידע. "היא אמרה שבגלל שההורים שלה כל הזמן רבים אז – "

בר טפחה בחוזקה על גבה של ליאת. "אז כדאי שהם יפסיקו כבר לריב כי זה כבר יוצא לי מכל החורים וזה משגע אותי."

ליאת נעצה בה מבט מוזר, לא מבין. "מה?..." בר סימנה לה שתשתוק. "אה, הבנתי!"

מתן, שחילופי המבטים ביניהן לא נעלמו מעיניו, חייך בשובבות. "אני חושב שאחת מכן חייבת לי סיפור, הא?"

"חייבת סיפור אתה אומר... אז תשמע סיפור: היה הייתה מורה קשוחה ומעצבנת שהחליטה לבוא בזמן לבית הספר כדי ללמד את הכיתה שלה. התלמידות נורא חוששות ממנה ולכן הן צריכות ללכת לכיתה עכשיו כדי לא לאחר ולקבל עונש. יאללה ביי." בר משכה בידה של ליאת וזו שלחה חיוך מתנצל למתן, אולם הוא לא וויתר. "תגידי בר, למה את ככה?"

"כי ככה אני," אמרה בר בשלווה. "לא טוב לך – אז אל תהיה חבר שלי."

"אני מתכוון: למה המצב רוח הזה? למה את מתנהגת ככה?"

"למה מה, אסור לי לשנות את מצבי הרוח שלי מידי פעם! גם אני בן אדם! גם לי יש רגשות! גם לי מותר להתנהג ככה לפעמים! ואתה – אתה סתם בן אדם אגואיסט שמה שלא מוצא חן בעיניו הוא חייב להעיף מהחיים שלו."

"הלו, את זאת שהצעת לי לא להיות חבר שלך. אני לא אמרתי שום דבר כזה ואני גם לא מתכוון לקיים דבר כזה. אני לא רוצה לפרק את מה ששלושתנו בנינו מתחילת השנה, יחד עם אילן ועדי. אנחנו חמישה חברים טובים ואנחנו נישאר חמישה חברים טובים, עם או בלי מריבות וויכוחים. אין טעם להרוס את החברות שלנו רק בגלל וויכוחים קטנים ומטופשים."

"וויכוחים קטנים ומטופשים," חזרה אחריו בר בלעג רע. "כן, הדברים הקטנים האלה שלא צריך לשים לב אליהם. דוגרי, למה לא! פשוט נוכל לריב על כל הדברים הקטנים ומטופשים לדבריך ועדיין נשאר חברים טובים כמו קודם! אתה לא מבין, מתן, פשוט לא מבין." היא הגבירה את מהירות הליכתה מבלי להעיף עוד מבט קצר במתן. ליאת הלכה אחריה, לאט יותר, מתלבטת אם להתערב או לתת לחבריה להתווכח.

מתן ניטע על מקומו. הוויכוח עם עדי... הוא התבונן בגבן המתרחק של בר וליאת, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. 'אולי אני באמת אגואיסט כמו שבר ועדי אומרות... אולי באמת אני חי בבועה משל עצמי ואפילו לא שם לב?! זה הכי גרוע...'

מעליו שתי ציפורים אפורות צייצו תוך כדי תעופה.

הוא סילק את המחשבות מראשו והמשיך ללכת.

אני שונאת את המורה הזאת, אני שונאת את הכיתה הזאת, את בית הספר הזה, את הילדים האלה, אני פשוט שונאת להיות כאן! אוף!

"סליחה, יש לך עיפרון נוסף? פשוט שכחתי את הקלמר שלי בבית..."

עדי הרימה את ראשה והתבוננה בנערה נמוכה ומנומשת, עם מבט מתחנן ואבוד מעט בעיניים חומות גדולות מעל אף קטן וסולד. שיערה של הנערה היה משוך לאחור, דבר ששיווה לה מראה נקי, מסודר ומטופח משהו.

"אה, כן, בטח... חכי רגע, אני אוציא מהתיק..." עדי המבולבלת משכה אליה את ילקוטה וניסתה ללא הצלחה מרובה לפתוח את רוכסן התיק ביד אחת. הנערה הושיטה יד ופתחה את התיק חיש-קל. עדי הסמיקה מעט והשיבה בחיוך מהוסס לצחוקה של הנערה. זה לא היה צחוק לעגני, אלא צחוק מתגלגל, חינני, כאילו מבוכתה של עדי באמת הצחיקה אותה. "את ממש ביישנית. זה מצחיק, את יודעת..." היא חייכה בנעימות.

"למה מצחיק?"

"סתם... כי תכל'ס, אנחנו כיתה של סנובים ואף אחד לא ביישן כאן... אנחנו סוג של בית ספר בפני עצמו. ולכמה מאיתנו קשה מאוד לקבל תלמידים חדשים." הנערה סייעה לעדי – שהייתה מהופנטת לדבריה – לפתוח את הקלמר הירוק. עדי חיטטה בו לרגע קט ושלפה מתוכו עיפרון.

הנערה חייכה בשנית. עדי שמה לב שפיה של הנערה עקום במקצת, אך באופן חינני. "תודה על העיפרון. אני שקד, דרך אגב."

"עדי." שקד חייכה אליה ושתיהן לחצו ידיים, צוחקות.

אני חושבת שסוף סוף מצאתי כאן חברה:)

"של מי צלצול הפלאפון הזה?!" הרעימה אורה בזעם.

בר לא השיבה. 'זאת הודעה מעדי, אני לא הולכת לתת למורה הזאת להחרים לי את הפלאפון,' חשבה בשלווה. אורה התבוננה בבנות הכיתה – שרעדו ממחשבה על זעמה של אורה אם הנערה האשמה לא תתגלה – במבט מאיים, אולם במפתיע הרפתה מהנושא לאחר כמה שניות והמשיכה בשיעור.

יופי לך, תיהני. הקלידה בר בחזרה.

עדי קראה את האס-אם-אס וזקפה גבתה בפליאה. וואלה, לא מתאים לבר לדבר ככה. ציפיתי שהיא תענה לי בצורה שנונה כלשהיא. אז מה, משהו נדפק שם?

היא קיבלה מענה מהיר ועצבני משהו. יותר נכון: מישהו.

אה.

עדי המתינה לרגע ומכיוון שלא קיבלה תשובה, העזה לנחש. מתן?

כן. יאללה ביי. אני מכבה את הפלאפון כי אורה כבר עצבנית בטירוף.

עדי משכה בכתפיה. טוב, ביי. בהצלחה עם אורה...:)

היא הכניסה את המכשיר לכיסה ונשאה מבטה כלפי הכיתה הריקה עד כדי מחציתה. עדי הבחינה ששקד נועצת בה מבט בוחן והיא חייכה אליה במבוכה. רגע לאחר מכן שקד קמה ובקפיצה קלה כבר עמדה לצד עדי והציעה לה את עזרתה בחיוכה העקום מעט. עדי לא הבינה למה שקד מתכוונת.

"נו, אני אעזור לך להכיר את כל התלמידים בכיתה."

עדי הודתה לה בחיוך נבוך נוסף.

שקד, מרוצה, החלה להרצות בהצביעה על נער נמוך קומה: "טוב תראי: זה יוסף. הוא מצייר מקסים אבל הוא שונא לצייר. הוא מאוד אוהב לשחק כדורגל בניגוד לבוריס." היא החוותה לעבר נער חיוור אך שרירי ועיניו הכחולות בוהקות ומקרינות חיות אין סופית. "בוריס עלה לארץ מרוסיה לפני כמה שנים. אני חושבת ששלוש שנים... טוב, לא חשוב. בכל אופן, הוא שונא לשחק כדורגל כי הוא... הוא אוהב היגיון ולדעתו בכדורגל אין שום היגיון כי צריך סתם לרדוף אחרי כדור או משהו..."

עדי הנהנה נמרצות. "גם אני חושבת ככה! מה, זה טיפשי! לפחות עשרים שחקנים רצים אחרי כדור אחד בודד רק כדי לבעוט אותו לצד השני!"

שקד גיחכה. "דוגרי, את צודקת... וגם איך שאת מתארת את זה... טוב, לא חשוב. בוריס פשוט אוהב לעשות דברים עם משמעות. הוא מאוד פעיל ומאוד אוהב לעזור לכולם." שקד המשיכה לספר על כל ילדי הכיתה ועדי למדה להכיר את ישי, נער שחרחר ושמח; את לואיז, נערה יפה בעלת מבטא צרפתי בולט, על אף שלא נולדה בצרפת; את שליו ויקיר, תאומים זהים ומצחיקים שלא אוהבים להודות בקרבתם המשפחתית; את שני המתנשאת, שלמרבה הפלא התחברה לליהי השקטה והמופנמת והייתה לחברתה הטובה ביותר; ועוד נערים ונערות שנראו נחמדים יותר ופחות, עד ששקד עצרה את נאומה כשהגיע לנער גבוה ששיערו החום-כהה גלש על מצחו בעקשנות וכיסה את עיניו דרך קבע. "טוב, זה אלעד." שקד הסמיקה מאוד. "אלעד הוא..." היא הטתה את ראשה הצידה, מנסה למצוא מילים מתאימות לתיאור אלעד.

עדי גיחכה. "אני מניחה שהוא חמוד מאוד ויש לו את החיוך הכי מקסים שיש."

שקד השתעלה במבוכה. "אהמ... ובכן... טוב, אני רואה שהבנת לבד. הבעיה היא ש... הוא לא כל-כך רואה אותי... כלומר – "

"זה בסדר, אני מבינה," אמרה עדי במהירות.

"אם רק היה לי האומץ לדבר איתו..." מלמלה שקד בשקט, מביטה בכאב בגבו של אלעד, שמבחינתה היה כמו פנינה המוסתרת בצדף. היא יכולה להושיט יד ולקחת, אולם מסתכנת בכך שהצדף ייסגר בפניה ולא יפתח אליה עוד. "את רוצה שאני אדבר איתו?" שמעה את קולה של עדי.

שקד חשבה לרגע. "לא, תודה. שיגיע הזמן יהיה לי אומץ. בינתיים עדיף לי להישאר כמו שאני: סתם אחת מאוהבת שחולמת על אחד המבוקשים בכיתה, אף על פי שהיא יודעת שאין לה סיכוי."

שפתיה של עדי התעקלו כלפי מעלה בחיוך משועשע, אך החיוך קפא על מקומו כשהבחינה בעיניה של שקד והבינה כי הייתה רצינית לגמרי.

                                                            *

"פשש... אחותי, שיחקת אותה בגדול. לא ידעתי שאת מבשלת כל-כך טוב..."

אורטל חייכה בהנאה והנמשים שעל פניה התכווצו בשובבות, כמו תמיד בעת שחייכה. "וואלה, אתה הראשון שאומר לי את זה."

'בצדק...' חשב מתן והשליך בסתר עוד חתיכת פשטידת בטטות ותפוחי האדמה לכלבת הזאב של אורטל. "למה את לא אוכלת? זה טעים!" שאל בניסיון להראות נלהב.

"סתם... האמת שאני לא רעבה..." השיבה אורטל בשעמום, ידה הימנית משחקת בתלתל משיערה הג'ינג'י ועיניה תלויות במתן, שנראה כאדם האוכל בתאבון רב. "איזה כיף שזה יצא טעים," אמרה בשמחה.

"אין לך מושג כמה," קשקש בחזרה.

"שלום!" עליז ונמרץ נשמע, מלווה בטריקת דלת מהירה. "מה העניינים? פשש, אורטלי, ממתי יש לך חבר? ואת לא אומרת לי?! ככה את בוגדת בקשרייך עם אחיך הגדול?"

"הוא לא חבר שלי, ואני לא חייבת להגיד לך כלום," אמרה בטינה.

אחיה הגדול התעלם ממנה. "אהלן גבר, מה קורה? אני שחר."

מתן חייך בחזרה ולחץ את היד המושטת אליו. "מתן."

"נעים מאוד." שחר התיישב על כיסא קרוב והתמתח. "אז מה, כמה זמן אתם ביחד?"

"אנחנו לא ביחד!" זעמה אורטל.

"לא שאלתי אותך, ג'ינג'ית. שאלתי את החבר שלך," הוכיח אותה.

אורטל כפתה על עצמה שתיקה והתעסקה בכלים שבכיור, שולחת מידי פעם מבטים זועמים לעבר אחיה המעצבן.

מתן חייך. "אנחנו באמת לא חברים," אמר. "סתם ידידים."

"מה שתגיד," פיהק שחר. "מה יש לאכול? אני מת מרעב."

אורטל קפצה ממקומה. "יש פשטידת בטטות-תפוחי אדמה."

"מי הכין?" שאל שחר בזהירות.

"אני," אמרה אורטל בגאווה. "ומתן אמר שזה טעים. אז תטעם גם אתה!"

שחר סקר את מתן. "וואלה, אתה נראה לי בסדר. איך זה שאתה אוהב משהו שאורטל הכינה?"

"תירגע אחי. זה... זה טעים."

"טוב, אז תביאי לי איזה חתיכה. אני רעב פה למוות."

מתן הביט לרגע באורטל ואז הסב את מבטו לשחר. "אל תעז להכניס את זה לפה!" לחש במהירות.

שחר חייך חיוך מוזר. "אף לא העליתי על דעתי," אמר.

             *   *   *

היה לי יום טוב. מסתבר שלא הכל רע ומעצבן כמו שחשבתי. יש אנשים נחמדים בעולם :)

מעניין מה קרה בין בר למתן... היא לא מסכימה לדבר איתי.

האמת, לפעמים הקשיחות שלה, ה "אני-לא-צריכה-אתכם ", עולה לי על העצבים.

וגם, הפזיוטרפיה הבלתי-נגמרת הזאת.

                                             -עדי-