הוא מוציא אותם, מביא לה.
היא מתבוננת.
אבא ואמא וילדים קטנים, עם עיניים ריקניות.
וקווים אדומים מקוטעים.
יש שיקראו לזה חיוך.
״בואי נשחק באבא ואמא. האבא הולך לעבודה ואמא נשארת.
הילד שלהם נשאר גם, טוב?הילד הגדול, לא הקטן.״
מהחדר עולות הגניחות. הוא התחיל.
שוב---
״בסדר״ שומעת את קולה אומר.
צריך להמשיך לשחק.
------------------------------
קולות חדים בחוץ. וקולות חדים מפנים.
היא לא מאשימה אותם.
אף אחד מהם.
והוא מביט.
חיוכו נמחה, שפתיו האדומות מתחילות לרעוד.
עיניו פעורות, מתמלאות עיגולים זעירים, שקופים.
הוא קטן. הוא יכול....
צריך להמשיך לשחק.
מרימה אותו, הוא טומן את ראשו סביבה.
נישא לאי קטן של שפיות.
היא סוגרת את הדלת, נושמת עמוק.
״רוצה לשחק?״
------------------------------
״את כבר לא משחקת יותר.בואי נמשיך״
תובע הקול הדקיק, הרך.
עיניו מלאות מבע עמוק מביטות בה.
חיוך נסוך על שפתיו האדומות.
״א-אני יודעת.״ היא נושמת עמוק.
מרימה את הבובה.
צריך להמשיך לשחק.
תגובות
אוהבת אותך:)
רב צלחות.
ד"א- נראלי ששגיאת הקלדה, בשורה הראשונה בחלק השני, מבפנים..