לא אומנות

זאת לא אומנות. ואולי זה רק כי הלב שלי נשאר בבית, ולשם אני לא מעיזה להכנס.

כי זאת אני.

מתחילה חזק מידי. עם בטחון מופרז,

ומתרסקת בידיוק רגע אחרי הצעד הראשון.

חולמת על התחלה, וכל האוויר שלי יוצא כמו מבלון מקומט, שנייה לפניה.

זה כמו לנגן וואלס ולרקוד סטפס. כן, דווקא סטפס.

כי את הוואלס תמיד הבנתי. הוא מחולק ל3.

רק חבל שהעולם הזה עובד בזוגות.

זה כמו לקום בבוקר ולגלות שהעניים שלך בצבע כחול.

כמו לעמוד ולחכות עם מכחול מעל דף,

ולטפטף דיו. שחור. שיתאים לעיפרון שלי, חזק חזק, מסביב לעניים. (זה לא אשמתי שנגמר לי הלק)

כי זה הפך לתחביב. להגיע למקומות רק כדי להרגיש זרה.

הו, אני חיה על הזרות הזאת.

כמו לומר שאתה רוצה הביתה, אחרי הצעד הראשון עם התיק על הגב. (שזה בדרך כלל יום לפני הטיול, בבית, מדגמן למשפחה.)

לומר שהאנשים כאן משבשים את השכל, וכשאתה פורש, אתה מגלה שהכל נגמר.

תמיד אחרי זה ממשיכים קצת ללכת. (במעגלים, בסלון.)

ואז לקום ולגלות שצריך להכניס קצת לב לכל השכל הזה. שכל-כך ממכר; ואז להתעייף, ולרצות הביתה.

למרות שרק מלחשוב על אותו צירוף עגום של האותיות אתה בורח לדגל המשובץ שחור לבן, שמראה על תחילת המירוץ.

למרות שהבטחת לעצמך שאתה לא תשתתף בו.

כי הדבר היחיד שאתה מפחד ממנו יותר מבית זה כלוב, כלום. ויותר מזה- ההרגל.

ואולי זהים הם. כולם. (כולל הבית.)

רק חבל שאתמול קמתי בבוקר ושכחתי איך לכתוב.