יצירות של קלאופטרה

זאת האמת. לפחות האמת שלי. זה כל מה שיש לי, אתה יודע.

אנחנו ילדים, אתה יודע, שמתים אחת לשבוע בגלל שוקו חם מידי.
תמיד שוקו. תמיד חם. שממיס כל חיות שלא הכרנו. אפילו לא אתה.
(את זאת שאנחנו מכירים הוא משאיר, כדי שיהיה לנו במה להתעסק כשקר מידי.)
כשהסתיו הזה יגמר אני אלך. מבטיחה. עם מזוודה גדולה, לרכבת. (בלי שוקו. בלי שוקו. בלי שוקו. רק שאני אתאפק לא לקנות. ובכלל, הם דורשים שם דווקא

זאת לא אומנות. ואולי זה רק כי הלב שלי נשאר בבית, ולשם אני לא מעיזה להכנס.

כי זאת אני.
מתחילה חזק מידי. עם בטחון מופרז,
ומתרסקת בידיוק רגע אחרי הצעד הראשון.
חולמת על התחלה, וכל האוויר שלי יוצא כמו מבלון מקומט, שנייה לפניה.
זה כמו לנגן וואלס ולרקוד סטפס. כן, דווקא סטפס.
כי את הוואלס תמיד הבנתי. הוא מחולק ל3.
רק חבל שהעולם הזה עובד בזוגות.
זה כמו לקום בבוקר ולגלות

בס"ד

לנוודים שבדרכם, ולנודדים במנוחתם.

כך הכול התחיל, כנראה שכך מתחילם. כולם.

פעם, כשהייתי קטנה הרגשתי דוהרת. אפילו אמרו לי שאני יפה ממש כמוה, דהרה. (הרי הייתי חייבת להתחיל במקום מסוים)
אני עובדת בגן חיות, כמו כולנו. זה התחיל כשהייתי בת 5, וברחתי מהבית, כשהתחיל להחשיך פחדתי וחזרתי חזרה. (כולם מוצאים בסוף את הדרך הביתה. כל מי שבבית בדרך, ומי שבדרך נודד.)
הבעיה

תמיד נישארת לנקות עלים יבשים,
אחרי השקיעה
בזמן אחר
למעלה מין המים.

היית שואלת את הרוח,
ואת מה שחלף איתה.

תמיד רצית להיות
עוד איש טוב,
באמצע הדרך

אך עולמך סבוך,
אנשיו שוממים,
ודרכך בילתי ניגמרת.

היית שואלת את הרוח,
ואת מה שחלף איתה.

תמיד חלמת להיות
אותה
יונה לבנה,
עם עלה של
זית

אך

אנשים חושבים שאם ישחקו את המסכנים
זה יגע בי.
אנשים מוכנים לעשות הכל כדי לגעת.
כדי לשבור לי את הלב.
אנשים מוכנים להפוך את העולם הזה לכל-כך רע,
רק כדיי שיהיה להם רעיון לשיר
שיעלה לאתר.

הם לא מבינים שיש מישהו למעלה
שארגן פה הכל.
ולהם,
בכלל לא איכפת ממנו.

אבא, אל תעלה לאתר.
אל תקרא שם את השירים.
זה רק ישבור לך את הלב.

העולם

בס"ד
רוצה להוולד מחדש...
רוצה לברוח להרים,
לא לדעת את כל הרעש שלעולם.
לשתוק ולצרוח כאחד.
להתנתק.
לאהוב, לתת בלי גבול.
להיות אני,
האחת.
המוזרה, הייחודית.
נקייה.
בלי
כתמים של רוע.
להתחיל מחדש.
לאהוב, להיות.
לברוח לגבעות, שם רק השקט רועש.
ושם, עם ציוץ הציפורים
וניחוח הפרחים,
לעצום עניים ולהוולד מחדש...

בס"ד

נמחק...

בס"ד

איך שהאור
שוחק עם הצבע,
על הריסים
תחת הסנטר
בין קווצות שערך.
כלשון המתהפכת על מילים הרבה
להב
נדנו צליל.
מדוע תלית האור בכלי?
תליין
חבל-מוות
מילים
משחק.
פנייך חשוכים.
והכלי? ולוואי וידעת מקומו
ולוואי.

בס"ד

אין הלוחם עושה את הגיבור,
וכך גם לא דמו,
ומותו.

אני יודעת,
שאת עודך מחכה לו
אך אבוי,
לא בקרב הוא נפל.
לא,
לא בקרב.
אכן, לא לאיש הזה פיללת.

אם היה גאה,
זאת הסיבה שאין הוא היה גיבור.
צלצולי חרבותיו
על ארכובות סוסו-
כל אלה אינם אלא צללים.
אכן, לא לאיש שכזה פיללת.

אילו רק היה לומד לוותר על דברים שהתחיל,

בס"ד
אכן,
הלא זו אותה אמת ישנה,
כבר שנים זועקת
למעלה
לא.
היא אינה שקר,
הלא מאז ומתמיד
אמרה אמת
גם כשלא הסתכלת לה
חזק
חזק
בעניים.
אל יברא,
קוראת זה מכבר,
ואין זו אותה זעקה חלושה
שמשמיעות
הגוויות שבשירייך.
אל יברא
וזה אותו כוח
שמתקף בענייך
מפעם
לפעם.
ואת כאן,
יקירה
משום
שאותה אמת
הושלחה

בס"ד
להסתכל ולשתוק. המהמתי לעצמי.
בעוד מסך הצללים הנורא פוסע לעברי, נרתעתי לאחור במהירות.
"להסתכל לתוך המוות בעניים", חשבתי לעצמי.
להשליך פיסות חיים אל תוך הערפל. לראות אפור בלתי ניגמר.
מעורפל, מערפל.
היא חגה סביבי כאש- תקוותי. מכורסמת, מקוללת. אינה יפה עוד.
מאיימת להשלים את מלאכת מותי.
אזלה לי כל חיותי, כל קולותיי נמוגו. אין מי שילחש יותר.
המראות המתעתעים

שלא צריך לקרוא!!

..............

בס"ד

מביטה אל האופק,
אל פסי השקיעה הדוממים
תקווה שמהולה
בכאב,
בבלבול

לפעמים אני רוצה לצייר לכם
את הדרך שלי
שבה
בחרתי לנסוע

"ברכבת הקלה"
בחיים הקלים
עובר היום
הוורוד,
הצבעוני.

יורדת מהאשליות באמצע שום מקום
אין לי כסף לרכבת הבאה

וכאן,

רק יער של שום דבר

מסתכלת אחורה,
מתגעגעת.
את

בס"ד
בעודנה רצה,
מוציאה את ליבה.
אל המקום אשר
כמהה
היא להיות,
הולכת, ורצה,
מקפצת ושמחה.
אוהבת עד הסוף,
הסוף הלא ידוע.
והיא רצה,
בלי חשובון
ובלי תמורה.
וממשיכה,
איש לא יודע
לאן,
מתי,
ומדוע.
והיא רצה, ולא מפסיקה,
ובעודה
מדלגת עם האילות
ומקפצת עם הצבאיים,
הקול,
הקול הזה חוזר.
הקול המרושע,
המיאש.
הקול