(חסר שם)

בס"ד          

לנוודים שבדרכם, ולנודדים במנוחתם.

כך הכול התחיל, כנראה שכך מתחילם. כולם.

פעם, כשהייתי קטנה הרגשתי דוהרת. אפילו אמרו לי שאני יפה ממש כמוה, דהרה. (הרי הייתי חייבת להתחיל במקום מסוים)

אני עובדת בגן חיות, כמו כולנו. זה התחיל כשהייתי בת 5, וברחתי מהבית, כשהתחיל להחשיך פחדתי וחזרתי חזרה. (כולם מוצאים בסוף את הדרך הביתה. כל מי שבבית בדרך, ומי שבדרך נודד.)

הבעיה התחילה כשלא מצאתי את הדרך הביתה. כבר היה ממש חשוך; מאחורי הפח רשרש משהו, וקפצה חתולה. נרגעתי. היו לה עניים חודרות, רעות אפילו. ותנועה מושלמת מכל המובנים. היא הייתה ממש חיה. חַיּוּת. חיים. הצלילים הכו בי. (יש להם מנהג משונה שכזה. מעולם לא התחלתי לחנך אותם.)

היא התקרבה אלי. היא הייתה נראית ממש שמחה, וחסרת בית. ( "בדיוק כמוני", חשבתי.)

פתחתי לה חדר בתוכי וסימנתי לה להיכנס. והיא נכנסה, מניעה את עצמות גופה בתנועה מדויקת. (רק עצמות יש לה, רק זה נישאר.)

אבל היא נכנסה, וזה העיקר. המשכנו ללכת, (שכחתי מהבית שלי לגמרי, ולכן רק המשכנו ללכת, ולא לחפש.)

הגענו לקירות אבן גדולים, שזכרתי במעומעם שהם הבית שלי. בלי התרגשות על המציאה נכנסתי, ואמא שדאגה נורא, גם כעסה נורא. אבל החתולה הייתה בתוכי, וזה העיקר. היא הייתה ממש חיה. חַיּוּת. חיים. (כבר הסברתי לכם איך הצלילים מתנהגים במצבים כאלו.)

בכול אופן, מהחורבות שהיו פעם הבית שלי יצא שועל קטן, כמו בציורים. עם זנב לבן, ועניים מבריקות מבריקות. בלי לחכות נכנס גם הוא לחדר של החתולה.

(כנראה שהחתולה פתחה אצלי משהו, משום שהוא אפילו לא ביקש רשות.) 

אבל מאז כבר אף חיה לא ביקשה רשות. והם כולם נכנסו לחדר הקטן של החתולה. וכשלא היה מקום בחדר הקמנו דירה, וכשגם שם ניגמר המקום בנינו חצר, גן, יער, עולם...

וכך התחלתי לעבוד בגן שלי. בגן החַיּוֹת  שלי. פעם שאלתי נשר אחד שעבר ליד השדה של הארנבות, (כנראה במטרה לאכול אותן, לא מרוע, כמובן, אבל לפעמים הוא מתנהג ממש מוזר. הוא תמיד הזכיר לי צלילים, בכל המובנים.)

קראו לו ערפל, ושאלתי אותו למה הוא חי, ולמה דווקא בתוכי. הוא אמר שהוא חי כי הוא רוצה, ובתוכי סתם כי יש שם מקום. שאלתי אותו למה הוא רק רוצה, ולא עושה עם זה שום דבר, אבל הוא כבר עף משם.

מעולם לא הצלחתי להתחבר לחַיּוֹת שלי. לחַיּוּת שלי. (האומנם שלי?) הרגשה נפלאה. כמישהו שמנסה לעלות על דבר מה שנבצר ממנו כלל ועיקר.

כמו שכבר כתבתי, הייתי שמחה. היה לי הרבה אור, ולא הייתי מחויבת אליו כלל. הייתי שמחה, חוץ מאותם פעמים שהייתי נזכרת.

הייתי נזכרת שמחוץ לגן החיות שלי יש הרבה קירות נטולי יופי, שפעם היו לי לבית.

באותם פעמים הייתי רצה מהר, הכי מהר שאני יכולה לאגם שליד המחילה של השועלים. הייתי רצה לדגים ובוהה בהם. תמיד היה להם בית. תמיד ידעתי איפה לחפש אותם. וכשהם חיפשו בית הם תמיד ידעו מה הם מחפשים. (הם חיפשו מקור מים, כמובן, אבל אם תחשבו על זה שונה, המשפטים הללו עשויים להיות יופי של קלישאה.)

כשחשבתי על זה, את כל החַיּוֹת שבי תמיד ידעתי איפה לחפש. (חוץ מהנשר, תמיד הוא היה דומה לי כל כך.)

הייתי בית לכל החַיּוֹת  האלה.

לכן היה להן היכולת לרצות. יותר מזה לעשות. לרצות, לעשות, לרצות, לעשות, לחיות. אני? בית? לא.

הצלילים נפלו עלי כמו אבנים על מטאפורה יפה מבובת חרסינה, כמו חול שמייבש מים. (הלעולם לא יחדלו ממנהג זה? צריך פעם לשבת איתם, ולהיות כשוחים באמת...)

יצאתי מאריגת מחשבותיי לרעש של עפר נופל, ואכן, בין רגע חצי מהאגם של הדגים התייבש. (כשאדם מבין שהוא בית, הוא מייד מפרק אותו. גם כשזה לא במודע.)

התנתקתי.

פלאש- בק לחתולה הראשונה שלי, והשאלה ההכרחית, למה ברחתי מהבית בתחילת הסיפור? למה?  

פלטתי גידוף שנחנק בגרוני כשהדג הראשון השמיע קול מוזר, ניתר מין ניתור שכזה, וצנח על האדמה, מת. (כתבתי 'הראשון', נכון?)

תמיד הדגים יהיו הראשונים ללכת... תמיד. אלה שמקבלים את השוק, כשנלקח מהם הבית.

אני לא יודעת מדוע הייתי אדישה כל כך למראה הגן שהלך ונחרב, אבל אני זוכרת שהתעוררתי באמת רק כשערפל, (הנשר הזקן ההוא) נחת לידי והביט בי ובדגים בעצב. התעוררתי למציאות שלי, ובכיתי. (הרגשה נפלאה, אתם חייבים לנסות את זה.)

"חשבתי שאתה תהיה הראשון שתבין!" השתנקתי מעבר לדמעות ולמחשבות ולפיסות הדם שניגרו ממני,

"גם אתה- אין לך בית." אמרתי.

"כן," המהם לעצמו, "אולי את צודקת,"

המשיך, "אך ראי על גבי"; אמר והחווה בראשו לעבר נוצות גבו.

פעם ראשונה שראיתי אותם; 5 גוזלים קטנים, מצייצים להם, כאילו היו שם תמיד. ואני לא ראיתי...

"אני אין לי בית," המשיך ערפל, "אך אני עצמי בית". "אבל, גם אני הייתי בית!" התחפרתי בעצמי, רק המחשבה הזאת הייתה כה מבעתת, עד שרעידות עברו בי, אך היא הייתה הסנגוריה האחרונה על עצמי שהייתה בידי, לפני שגם היא נשמטה מעוצם רעידות ידיי.

אני החרבתי אותו! את הגן שלי. את כל החַיּוֹת והחַיּוּת שהיו בו.

"אולי," הרהר ערפל וקטע את מחשבותיי, "אולי..." והחזיר מבטו אל עולמי החרב.

דבר מה מת ונורא התפשט בכל גן החַיּוֹת שלי. חַיּוּת שלי. חיים. רצון. עשייה. בית.

והפעם, לפני שצפתי משם בעננה של פיסות דם, וזיכרונות, התווסף לי צליל נוסף. איש. איש. בית. איש. בית. בית. דבר מה התחבר לי.

וערפל שלצידי הוסיף עוד אחד בודד, אישה. צפתי משם...

"בית!" הצטעקתי,

"בית. איש. אישה. בית בית!" כאילו נטרפה עלי דעתי כליל...

אך הצלילים היוו לי כוח, ופקחתי את עיני.

לא היה כלום מגני הישן, אף זיכרון אחד לא נותר בי. 

מצמצתי, לפתע ערפל הגיח מתוך הערפל העוטף אותי. שמעתי את ציוצי גוזליו, ואותו קול של חיים פיזר מעט הערפל שסבב אותי. 

ראיתי את האדמה מתחתי, פעם ראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כה יפה. 'כמו אמא', חשבתי. 'אמא אדמה'.

איני יודעת למה דווקא בעיתוי זה, אבל לפתע ידעתי מה אני רוצה. האדמה שמתחתי הקנתה לי יציבות, ורצון. לא, לא רצון. אבל ידיעה. הו, כן. ידיעה. אני רוצה איש. אני רוצה בית. אני יודעת. אני יודעת.

לחשתי לעצמי שוב ושוב. לא ברור עכשיו למה לא לחשתי לעצמי שאני רוצה. כנראה יחד עם הגן שארית הרצון  האחרונה יכלה להעיד רק על החַיּוּת, והחַיּוּת לא נותרה בי עוד. אבל ידעתי. ידעתי.

רכובה על מרכבה של ידיעה עצומה, יחד עם אמא אדמה, וערפל שמילא את כל האנשים שבחיי כולם.

רק צליל דק נותר, שחזר והתגלגל בעולמי החרב, איש. בית. איש. איש. בית. איש. בית. איש. בית.   איש. וממשיך ב- בית... בית... בית... והדי צלילים נטולי הרים שיפיקו אותם עונים לבית איש, ולאיש בית. וערפל היה מהמהם מידי פעם- אישה. שעונים לה איש ובית גם יחד ומשמשים בה בערבוביה.

כמובן שלמרכבת הידיעה שלי נשבר גלגל. מין הכרח שישבר גלגל, משום שלא היה סוס שיסיע אותה. אני אפילו לא חושבת שהיא נסעה, אבל רק כנשבר הגלגל נוכחנו שהמרכבה אינה נוסעת.

אני ערפל אמא אדמה והצלילים נאלצנו לרדת ולהמשיך ברגל.

כשהחַיּוֹת החַיּוּת והידיעה נוטשות אותך, מה שנשאר זה רק להמשיך ברגל. הלאה.