דרורית San שטסל / מיצב - בנות צלופחד מציגות
בנימוס אך בנחישות את טיעוניהן
כמה אומץ לב, נחישות, אסרטיביות, בטחון עצמי
ובטחון בצדקת מאבקן - נדרש מבנות צלופחד
איזה תעוזה נדרשת לעמוד מול משה באופן חזיתי
ולומר בקול צלול ורם את דעתן
על העוול והאפליה לרעה שנגרמה להן כנשים
אם משה לא יבדוק מחדש את הדינים והכללים ויווכח
שהן אכן יכולות לרשת את נחלת אביהם המנוח
כרווקות כמו כל שאר הגברים בשבט אביהן.
בסוף פרשת מסעי במזל-טוב נשאות כל חמשת בנות צלופלד לבני דודיהן
לפי חז"ל הן כבר רווקות די זקנות. אפילו הצעירה שבניהם עברה את גיל 40
אולי הנדוניה העתידית של נחלה משלהם בארץ ישראל הפכה אותן לאטרקטיביות?
ואולי הן מאד הרשימו בעמידתן על שלהן בנועם' בנימוס בנימוק משכנע ובנחישות?
בניתוח ממבט לטווח ארוך;
דווקא הבקשה של הבנות שנאמרה בשפה אישית-רגשית
מאד בלתי משפטית - הופכת לחוק
" וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּתמִשְׁפָּט" שאף מוכל לגבי כל חוקי הירושה
ואילו הדרישה של ראשי השבט שהושמעה בכלליות בשפת הטיעונים
המשפטיים - מתבטלת לאחר השלב הראשוני של ההתנחלות בא"י
הותר לישראל להתחתן עם בני ובנות כל השבטים בט"ו באב.
בהפוך מהבנות הגברים מתכוונים בדבריהם לנכסי השבט כולו
ולא מציגים את דרישתן כבקשה אמונציונאלית כבעיה אישית של עצמם.
בכל אזכור הם חוזרים על הטיעון בניסוח כפול – חיובי ושלילי:
למי תתווסף הנחלה וממי תיגרע:
" וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ...
ונוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן "
את דבריהם אין הם שוטחים בפני כל הנוגעים בדבר.
מהמפגש שלהם נעדרים אלעזר הכהן, בנות צלפחד עצמן וכל העדה.
לסיכום: שמשני סוגי הצגת הטיעונים המנצח והמחזיק מעמד לדורות
הן מבחינה היסטורית והן מבחינה הלכתית הוא דווקא זה הרגשי - האישי
בינתן היתרה של הנשים מנצחת את הפלפול המשפטי של הגברים.
יצירות שהכינו ראשית נמדר (בת שבע) ואחותה חירות נמדר (בת ארבע) מר"ג:
בנות צלפחד מציגות את טיעוניהן בפני משה ואחת מבנית צלופחד מגישה לו פרח.
שבת שלום
להרחבה וצפייה ביצירות נוספות בנושא:
תגובות
ממש יפה מדובר בנכדות שלי?????