לילות ארוכים

פעם אחרי פעם.
נפילה אחרי נפילה.
לילות ארוכים של בטלה.

שניה אחרי שניה.
תאווה אחרי תאווה.
לילות שלמים של חוסר אהבה.

סיגר אחרי סיגר.
בהייה אחרי בהייה.
לילות שלמים של תהייה.

ושוב ושוב זה קורה לי.
אני נופלת, מועדת, נשרטת, נחבלת, שורפת צועקת!!!
ואותה שתיקה שלא יודעת שובע.
שאוכלת מפנים ואוכלת מבחוץ.
צחוק מרושע באוזן שמאל, חיוך שטני מול עין ימין.
אני פה, ואין לי אלוהים.

הלוואי שיהיה לזה סוף, שיגמר, שיעלם, שימחק,
אבל מלמעלה, מראשי המאובק, אני שומעת אותו צוחק, ויודעת,
שזה עוד לא נמחק.