מודה

מילים המביעות תודה לבורא עולם.
אהבתי מאד.
יישר כוח!

למה את, שאני מניח שאת אותה אחת מ"משחק משפחה" ו"פרפר קטן" למה את מודה לו? על מה?
האם אין בך כעס? האם אין בך זעם עצור בבטן?
באמת אם היית במקומו היית בוראת את העולם כמו שהוא? עם רגעי החושך?

כן אני אותה אחת..:)

דבר ראשון-נא לקחת בחשבון שאני רק יהודיה פשוטה.
לא רב,לא ת"ח ולא שום דבר כזה.לא באתי להטיף וכו'.
הכל נכתב מההתמודדות היומיומית.


למה אני מודה לו?על המון דברים.
הוא זה שברא את העולם,הוא זה שמחליט מה יהיה פה.
וכן,אם לא היו ניתנים לי כל הנסיונות האלה,כנראה היתה לי ילדות יותר פשוטה וכו',אבל גם כל החסד,האושר הפשוט על כך ש..כן,ב"ה אני חיה,אף אחד לא הרג אותי(למרות שזה בהחלט היה יכול לקרות),כן יש שמיים פרחים ציפורים,עמ"י בארצו,הגאולה מתקדמת וכו לא היו בכזו עוצמה.
למשל לצאת מהבית אחרי שבת שלמה של פחד...זה מדהים.
אני לא חושבת שבנות אחרות מעריכות את העובדה שהן יכולות ללכת בחוץ בלי לפחד.

וכן,אין לי מושג למה ה' החליט שאחיה (ויש ימים שקשה מאוד לחיות,יש ימים שאני באמת לא רוצה לחיות בכלל)אבל אם הוא החליט אז כן,יש לי מה לתת ולקבל מהעולם(כנראה),יש לי יכולת לעשות ולהפיץ יותר טוב בעולם,ואני אעשה כמה שאפשר לכמה שיותר בנ"א.
הוא נתן לי את הכאב והקושי וכו',אבל גם המון דברים שפיתחתי כתוצאה מהכאב הזה,שבטוח לא היו בי אם הייתי במציאות אחרת.

ברור שיש לפעמים כעס.אבל לא על הקב"ה ככ,יותר על כל מי שהיה אולי יכול למנוע.הקב"ה שולח נשמות לעולם,לנשמות יש אור אלוקי מסוים בתוכם,שאמור להפשיע ולשנות מציאות.יש בחירה חופשית בעולם,האדם הוא זה שבוחר מה הוא עושה,אם למשל השכנים או בבי"ס היו מבינים ככ הרבה היה יכול להמנע.אולי.
ואולי לא.

אבל גם הכעס..כשאדם כועס הוא יוצא מנק' הנחנה מסוימת.
שהיא 'אני יודע הכל,אני יכול לעשות הכל,מגיע לי ולכן---
למה לא קרו\קורה כך וכך?זה לא בסדר.זה לא הוגן.
שמישהו יקבל עונש.'

ו..להגיד שאני יודעת הכל?שמגיע לי?
האדם בקושי מבין את עצמו.פסיכולוגים מתווכחים אולי 100 שנה על תהליכים נפשיים.(אפילו פרויד שהיה לגמרי מתבולל אמר בעצמו שאי אפשר להבין את הנפש לגמרי.והוא ניסה)

אם הייתי יודעת למה הכל קרה..הייתי ה' בעצמי.הייתי כולי אלוקות.(אילו ידעתיו הייתיו)

אני לא,ולכן אף פעעם,לא משנה כמה אנסה להבין ולכאוב ולשמוח..אף פעם לא באמת הכל יהיה עד הסוף.

ו..כמו שאף פעם אני לא יכולה להבין אף אחד(גם לא את עצמי)וגם לא את הסיבות למציאות...
אני גם אף פעם לא אוכל לכאוב ו'לסבול' ולהבין את הרע כמו שהוא באמת.כל נסיון כזה נידון מראש לכשלון.

ה' לא ברא לנו את העולם מראש כ'עולם עם אלימות ורוע'.
אלו אנשים שבחרו כך.
הם יכלו לבחור אחרת.
אבל גם במצב של בחירה ברע...עדיין,הכעס האישי הוא לא לגמרי במקום.אם אתה מחליט שאתה עושה חשבון אנושי-כלומר כמו בבית משפט,שנגיד שאתה עו"ד.
אתה בא עם הכאב והכעס וכו' הכי גדולים שיכולים להיות,ונגיד תובע אותם.
מה תגיד אם יתברר שהם גם היו קורבנות?
מי נתן לך את הזכות\יכולת להגיד שקורבנות שבגרו,והמשיכו את ההתעללות,יקבלו עונש אבל הם למעשה(בהרגשה,בפגיעה,בהתעללות וכו)בדיוק כמו אותו ילד שאתה מייצג אותו,רק ב'גרסה יותר גדולה'?
ומצד האמת,צריכים בדיוק את מה שילד-הקורבן זקוק לו:
הכלה,חום,רגישות,אמון,בטחון וכו'?

אם אתה מחליט להסתמך רק על האנושיות-הכעס,וכאב,הדמעות..לא נשאר הרבה.
רק זעקה גדולה.
וגם..יש ככ הרבה ויכוחים בין 'המדענים' ושאר אלו שמתמיירים להבין את נפש האדם לגמרי,על ככ הרבה דברים.
אפילו הדברים הכי בסיסיים שקיימים בתוכינו.
איך נוצר הזכרון,התפתחות החשיבה וכו'.
אם אתה מחליט,בגלל הפער בין השכל האלוקי לשכל האנושי,
לזרוק הכל ורק לכעוס..מה נשאר לך,להתסתמך על שברי שברים של מחקרים 'מדעיים'?
תאמין לי,זה לא יותר מדי שונה מלהסתמך על גורו כלשהו.

ראית פעם אנשים באשפוז פסיכיאטרי במשך שנים?
הכרתי בנות כאלה.
הן כואבות,כועסות,זועמות.
ככ כועסות וזועמות שאין בתוכן כבר דבר חוץ מכעס.
אבל אפילו הן,לא מצליחות להגיע לרמה של כעס שמכלה הכל.כי..אי אפשר.יש שלב שאפשר לשקוע בכאב,
אבל הוא כבר כאב חדש.שהן הוסיפו לעצמן.

אותו טענה אתה יכול לטעון על אוטיסטים,תסמונת דאון וכו-
הנאצים טענו שאין טעם להשאיר אותם בחיים.
בגלל שאין בהם שום תועלת.
יש בזה קצת מן האמת,מבחינה הגיונית ואנושית ומוגבלת לעולם הזה.הם לא תורמים לחברה,הם תמיד יהיו נזקקים במובן מסוים,רובם מתמודדים עם קשיים עצומים(לחלק למשל זו משימה אדירה לחשובה באופן רצוף,או לכתוב את שמם כיאות.)
אבל מבחינה אלוקית,תראה כמה חסד,כמה רוך,כמה טוב הם גורמים לאחרים להוציא מעצמם.
עוד דוג'-
כשאתה נותן לעני צדקה,אתה נותן אבל גם מקבל ממנו.
את מידת הנתינה.אתה מוכיח לו שהעולם אכזר,אבל גם טוב.

אז כן,אני בוחרת לכאוב בחושך.אבל גם לראות את האור.

ותודה לר.מ על הביטוי הפער בין השכל האנושי לאלוקי:)

לכבוד ראש השנה השנה החלטתי לפתוח נושא כאוב מאוד בעבר שהודחק.
וגילתי שכל עוד הוא היה מודחק יכולתי לעבוד את ה'. לשבת איתו מדי פעם על קפה, למסור דרישת שלום כמה פעמים ביום. ואחרי כמה זמן שלא ראתי אותו, פתאום להתלהב "היי! מה שלומך? איפה אתה היום? כו' (כמובן לא להתרגש, כן?) וגילתי שכל עוד אני מדחיק הכל טוב ויפה. אני מסוגל לדבר איתו. ברגע שאני שוב אמור להתמודד עם ההדחקות מפעם, אני לא מסוגל סבול את הקרבה שלו.

ועל זה אני שואל. פעם כאב לך. אני לא יודע אולי גם היום. פעם כעסת עליו ברמה שהכעס מילא אותך. את ברצינות אומרת שהכעס לא היה עליו, אלא על השליחים שלו? כשאת אומרת שאת לא מבינה אותו, לא עוברת בך התחושה "לעזעזל הכל. אלוקים. אם הייתי במקומך לא הייתי בוראת את העולם כך"?
ומצד אחר אני מבין אותך. אני לא יודע אם התרחקת מהגורמים המאמללים שלך. אבל אני כן. הקטע הבא זה קטע מתוך הספר מאחורי הערפל של אופיר טושלה גפלה זה ספר שעוסק בהתמודדות עם אירוע נשג שחלף והשאיר אחריו ריקנות
"נוכחותה נחלשה פניה דהו וזיכרונה הועם. כל יום שאליו הקצתי ולא שמעתי את קולה היה משול בעיני לקילומטר נוסף שגמאתי במנוסתי מפניה
ופעם אחר פעם עודדתי את רוחי כשחשבתי שממרחק מסוים כבר לא רואים כלום גם אם מתאמצים
וכשמגיעים לנקודה הרצויה. קליומטרז' ההתנכרות הייחודי לכל אוהב המבקש להתרחק מרדיוס כוחה של אהובתו.
הופך להתהליך מוגמר. אבל בד בבד אסור לשכוח את השיעור החשוב ביותר בתורת המרחק בין אדם לאדם
השיעור המסוכן ביותר כשאינך עומד על המשמר - המרחק מאפשר סליחה.
וכמו במחזה טוב מתקבצות להם שלוש האחדויות הדרמטיות ורוקחות מתחת לחותמך מחילה חשאית.
הזמן שחלף, המקום שהרחקת אליו,והעלילה שכבר הספיקה להתחפר מתחת לעינייני דיומא.
כולם כאחד מרככים את נפשך ומבהירים לך כי על פצע אין מקום לסליחה
אבל על גלד רק הקטנוני באדם ישמור טינה. לא משנה כמה תהפכו בעוול שנגרם לכם
המרחק מאפשר סליחה."

לגבי זה היה נכון.
אבל בפנים נשאר משהו. נשאר כעס.
את באמת יכולה להגיד שזה השליחים? זה לא היה ככה. עברת תהליך. מהו הוא? איך הגעת למצב הזה?
ז' אמרה לי פעם שהדברים האלה הם אלו שמעצבים אותנו אבל את יודעת כדי ללמוד יצירה אתה לא בודק את היצירה המוגמרת.
אתה בודק איך היא נבנתה, מאיזה חומרים וכו'

אני שואל אם זה לא אישי מדי. איך הגעת למצב הזה?
למבצ שאת יכולה להגיד מודה. כי רבה אמונתך.

מעריכה מאוד שהגבת.תודה.
ולא,זה לא אישי מדי.לא יותר מהשיתוף..שלך.
יש המון מה לכתוב.וואו.אני מקווה שאצליח לכתוב הכל.
זה יתפרס על הרבה נושאים בכ"א.
סליחה אם גלשתי,זה שאלה שמאוד..נוגעת עמוק,בהמון נק בחיי.
נא לקרוא עד הסוף.
מקווה מאוד מאוד מאוד שלא אפגע ח"ו.

לגבי הכעס עליו או על השליחים-
חולקת,
הכעס הוא על מעשים.בנ"א ה אלו שעושים את המעשים.ה' לא גרם ליד להתרומם ולאח שלי להתמוטט, אלו היו בנ"א.
ה' משגיח,מתפללים אליו,אבל חלק מהדרך שבה העולם הזה מתנהל היא בצורה של בחירה חופשית.כלומר שה' נמצא אבל לא 'מתערב' הרבה.
(כשה' מתערב אז קורים ניסים=השגחה אלוקית גלויה.שיעור מחשבת מתישהו)אבל כל זה..יותר ידע כמעט...טכני.שכלי וקר.

וכן,ברור שכואב.כל יום הוא התמודדות.אין יום שאין לי זכרונות,או מחשבות,או רגשות דברים אחרים שמזכירים את כל מה שעברתי.
(מישי שבקשר איתה לא מפסיקה להגיד לי בכל מיני צורות כמה שאני מושפעת עמוק וכמה שכאב לא מפסיק להיות איתי.והיא הייתה אחרת בתחילת הקשר הזה.)

ובהחלט היה זמן שהייתי..ממש כמו שתיארת.זמן שרציתי לשרוף הכל,התפללתי רק כי רק ה' שומע וכד'.
תודה על הקטע.עוצמתי.
(אבל חולקתת..:))

לגבי התהליך...זה מורכב.
פניתי לכל מיני גורמי סיוע מבוגרים שונים(רבניות,מרכזי סיוע,עוסיות,ועוד)ובאיזשהו שלב..אין.
לאף אחת אין איך לעזור,או שהיא לא יכולה אבל 'אני מכירה מישהי ש...' ,או שהיא יכולה אבל רק אם אבוא למרכז ואז אני זו שלא יכולה
ובקיצור...אין שום מענה.בשום מקום.
ואז מגיעים למצב כזה:
בבית..יש סוג של שיפור.בערך.
אבל בתוכי הקרעים קיימים,וכנראה יהיו קיימים תמיד.
אחים שלי..מגיבים כמו כל 'פוסטראומה'.איבדתי אח לטיפול שבגללו עכשיו הוא כמו מסיכה.רק לפעמים חוזר לעצמו.
וזה קורע,עוד יותר כי אני יודעת מה איתם,קצת.
ויש גם..תחום אחר שכואב.רק לי.
ויש עוד כאבים,שלא קשורים לבית אבל הם גם..בגלל אירועים נשגבים כאלה.
אין אנשים מבוגרים שיעזרו.אולי רק בתמיכה,לא יותר..
אין דרך לברוח.

ואני כותבת את כל זה כדי לתת את עצמי בתור דוג' בלבד.רק דוג'.
בלבד.רק בשביל להמחיש,להראות,איך שתקרא לזה.
נשמע שהמצב שלך שונה ב"ה,וטוב מאוד מאוד לשמוע.

אז מה שנשאר..הוא
או להתפרק לחלוטין,לשקוע בתוך הכאב עד שאי אפשר כלום,רק לשקוע.
עמוק עמוק.
לתוך כאב,וחלל שחור פצוע.

או אחרת.

להרגיש ולעזור ולהיות שם בשביל אחרים,לדעת ולהרגיש עד כמה העולם הזה הוא רחב ואם כל הכבוד לכאב האישי שלי הוא רק טיפה אחת מתוך ים ענק ואדיר של המון נשמות טהורות,ובע"ח,וטבע מדהים,ואני רק אחת קטנה מתוך ים גדול ככ של המון אנשים שלכל אחד יש כאב ושמחה ואור ואכזבה ובקיצור חיים אחרים,ואת רק עומדת משתאה מול כל האור האלוקי הגדול ככ...

להחליט שאני מחפשת את האור,ומוצאת אותו אפילו בהורים שלי.נאחזת בכל סימן של שפיות,כל רגע של חיוך.
וכן,החיוך לא טוב.הוא מערער.הוא פוגע בהגנה שעטפתי את עצמי.
אבל אם אני רוצה שהכאב ירפה,קצת,וארגיש שאפשר לנשום טיפה בלעדיו,זו כמעט הכרח.
ויש רגעים של אור.אם רק מחפשים.ובעיקר אם רוצים מאוד למצוא,כמו שאם רוצים למצוא סמים יודעים היטיב איפה הם.
זו עבודה קשה,מעייפת,ולפעמים רוצה שוב לברוחח כמו פעם.לתת לכעס למלא הכל שיעזבו אותי כולם.
אבל אלו רק רגעי חולשה.עייפות.סדקים,אם תרצה,של אנושיות פשוטה של ילדה קטנה.
לא רע לתת לילדה הזו מקום.היא תמיד איתי בגלל כל מה שקורה,הקיום שלה זו רק...תוצאה טבעית.
אבל הבחירה שלי היא אם לתת לה לתפוס מקום רחב ולשקוע או לא.
זו החלטה שכלית,במובן מסוים,אבל גם רגשית.
אפשר לשנות רגש לפי השכל.למשל אם אתה מחליט שמישהו הוא חבר שלך,אז ברור שלא תחשוד בו אם פתאום תגלה שחפץ יקר כלשהו שלך נעלם.
אותו דבר כאן.זה קשה ומורכב ומסובך יותר,כי כאב וכעס מורכבים מהמון סיבות ורגשות וזכרונות מעורבבים ביחד,אבל זה אפשרי.

גם לפרק את הכאב והכעס לגורמים עוזר.למה בדיוק מופיע הכעס,איך ומתי הוא מופיע הכי חזק,מה בדיוק מפריע?
שכהמטרה היא איחוי,עד כמה שהניתן של הקרעים.כשהמטרה היא לא לשקוע,אלא לעמוד מול החלקים הכואבים ולהביט להם בעיניים.
כשהמטרה היא לא רק לימוד של מה קרה ומה נעשה לי,(לא להראות ולהפגין את הכאב,הוא תמיד יהיה שם)אלא מה אני יכולה לקחת וללמוד בשביל ההמשך.
ההמשך יכול להיות כל דבר כלשהו שחשוב לך,כל יעד שאתה שואף אליו בחיים.
או בלי הצבת יעד מוגדרת,אבל כשהמטרה היא להתקדם.
לחפש מקום או דרך שליבך חפץ בה,כשמטרה היא להתקדם דרכה.
וכן,זה כואב,זה פוצע,זה שורף.
אבל מאחה בסופו של דבר.
מנחם.
לוחש,לא זועק.
גורם לאור שקט,נעים,עוטף אותך.
(בחלק הזה פסיכולוגיה(עצמית ע"י הבנה ו\קריאה לבד,או עם אנשי מקצוע)עשויה לעזור.אבל בפרופורציות.שלא יהיה מובן לא נכון,יש בפסיכולוגיה הרבה חוכמה,רק היהירות של כמה דברים צורמת ככ,וההנחה של כמה שאשפשר להבין את נפש האדם לגמרי ע"י אדם.כמו שסוס יכול להגיד שהוא מבין לגמרי איך ולמה הוא מתנהג,זה לא הגיוני,ולכן כנראה יש ככ הרבה מחלוקות וסתירות ביניהם.אבל הבסיס של הרבה מחקרים וכו' נכון.)
אלו שאלות אישיות,שיש להן תשובה בתוכך.התשובות הן יחודיות לך,לנשמה שלך,אבל אפשר גם להיעזר בנסיונות של אחרים למצוא את התשובות.
אחרי שמוצאים את הנק' הזו,הכעס והכאב הרבה פחות..תופסים את הכל.או כמו שכתבת 'ממלאים'.

גם כעס לפעמים נובע מזלזול ברצונות מסוימים שלנו,או בתחושות ורגשות...שכן,אולי הם לא הכי נחשבים עמוקים ובוגרים וכו'.
או זלזול בשאיפות מסוימיות,או בכל חלק אחר(למשל הילדה שלא קיבלה אהבה בעבר,ועדיין רוצה אותה)שלנו,כשהתוצאה היא..הוספת כאב וכעס.
לקבל ולהשלים עם הכאב,וכל ההסתכלות על העולם(שהיא שונה מאחרים בד"כ)או משהו אחר שמפריע לך עם עצמך,גם מאוד מאוד מפחיתה רגשות אשמה,או בושה,וכאב וכעס שנוצרים כתוצאה מכך.

הכעס הוא גם שמצפים מאוד לדברים.חשובים,טובים,שצריך לצפות להם ולא קיבלנו.אבל אם לא קיבלנו אותם,כנראה יש סיבה שלא קיבלנו אותם.
אולי זה כדי לגרום לנו להיות יותר רגישים לאחרים,אולי זה בשביל להצמיח משהו אחר בתוכינו.
אבל כשמחפשים מה הכאב והפגיעה הצמיחו בתוכינו,הכעס מתמעט.
כי מתמקדים בבניה ובצמיחה ולא ברעלים.

באיזשהו שלב כבר אין הרבה כעס.כי כעס בא כשמרגישים את מידת הדין מתוחה עלינו(אפילו בסלנג מי שכועס על הקב"ה קורא לו רק אלוקים,אחד משמותיו של ה' שמבטא רק את מידת הדין שבעולם..סתם נק' למחשבה)אבל כשמחליטים לראות ולעסוק גם בחסד,רואים את אורו של הקב"ה בעולם.
כשמוצאים אנשים שאכפת להם,שיהיו שם כשצריך,כשמעריכים כל דבר כי שום דבר,אבל שום דבר,לא מובן מאליו.
אודליה למשל היא דוג',נפצעה בפיגוע ועכשיו בתרדמת באלי"ן.
חיים שנקטעו בבת אחת בגיל 15.
שוב,אפדר לכעוס.
שהמחבל פגע דווקא בצדיקה הטהורה הזו,שהיא עוד לא התעוררה וזה מצב ממש מסוכן,ש...
לא חסר סיבות.
אבל שוב.זה רק מנציח את הפגיעה,מעמיק אותה,גורם לרע להיות מונצח בעולם בסוג של 'אנדרטה' אם תרצה,
שמכריזה לכולם כמה העולם דפוק ורע ומובילה להתנהגות קיצונית של ביטוי של כאב.
(אני מניחה שלא צריך פירוט.נא לתקן אם אני טועה)
או להתגבר.

בסופו של דבר,החלק הקשה הוא ההחלטה להתאמץ ולמצוא את האור,וגם החיפוש של מה שנוגע ומצית את האור הפנימי שלך.
מיצוי עצמי,כשרונות,מימוש עצמי,קרא לזה איך שתרצה.
בעיני זה חיפוש האור האלוקי והביטוי שלו במציאות של העולם הזה,שכמה שהמציאות כאן שברירית והאור מצומצם אפשר לבטא אותו.
מן הסתם היום כשאתה לא שם אתה עושה את זה,אבל בהפרדה בין הילד שהיה לבין המציאות של היום.
ההפרדה גם יוצרת מרחק,ומרחק גם גורם להרבה רגשות טעונים(יכול להיות שזה חלק מהכעס אצלך,לא יודעת.אני יודעת לעומת זאת על הרבה בנות שחלק מהכעס שלהן היה בגלל ההפרדה הזו,לכן כתבתי).הילד שבתוכך גם יוצר איתך את מה שאתה יוצר\יצרת עכשיו,הוא חלק גם מהטוב הנוכחי,
לא להתעלם...

אולי זה כי אחרי שהכל רק מתפרק,ואתה רואה איך זה להיות לגמרי בפאניקה ואיך היה אפשר אחרת,זה מחזק לא להיות ככה.אולי.לא יודעת.
אבל כתבתי בכל זאת,כי זו לא רק אני שעברה את התהליך הזה.הרבה בנות שדיברתי איתן,עם כל מיני דברים אחרים,עברו אותו גם.

שוב,זו לא ביקורת.
מי אני שאשפוט.
רק תיאור תהליך.
יש כמה נק' שחששתי מאוד אם לשתף,כי הן עלולות להתפרש כביקורת.הן לא.שום דבר לא נכתב במטרה לבקר,או להחליש.
רק בנסיון להסביר,להבהיר...
סליחה מאוד אם פגעתי.

כאן לכל בירור או הבהרה נוספים.

אליך.אכתוב עוד עז"ה.
ו..מעריכה מאוד מאוד שהגבת.מאוד מאוד.

בעקבות כך שראיתי תגובה ליצירתך אבא. קראתי את כל יצירותייך.
כתיבתך מדהימה יוצאת מהלב והנשמה מתוך כאב עמוק.
רציתי רק לומר לך שאני מעריכה את התמודדותך כפי שהיא מתבטאת בכתיבתך.
נשמע שחווית המון ומתוך כך את צומחת יום יום.
לכן גם בחרתי להגיב דווקא ביצירה הזו שמבטאת הכי חזק את כוחותייך את אמונתך ואמונך בבורא שמסייעים לך בצמיחתך.
אני מאחלת לך רק טוב. ברכה והצלחה
ושתיזכי ואנו עימך בגאולה פרטית וכללית.
בהצלחה בהמשך