חלום שלא נגמר - פרק כ' [+תקציר]

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.  בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.

"בוקר טוב, בר." חוה הסגנית התקרבה אליה, נושאת את תיק העור החום – ירקרק שלה ולרגליה נעלי הספורט הסגולות – כחולות והמוכרות והחיוך המחנך והמתנשא משהו, שכל התלמידים שנאו.

"בוקר טוב."

"בקור טוב הסגנית," תקנה חוה, אך בר רק משכה בכתפיה, מישירה מבט אדיש לעיניה הזועמות של חוה.

"טוב... אז, רצית ממני משהו או שסתם פנית אליי," אמרה בר, כששמץ של שאלה לא התגנב לדבריה.

"כן, רציתי לשאול אם את יודעת מה שלום עדי ואחיה, אילן."

"הוא לא אח שלה. והכול בסדר איתם. הם מסתדרים יופי."

חוה העוותה את פניה במה שנראה כניסיון לחייך. "טוב, אני שמחה." היא היטיבה את האחיזה בתיק העור שלה וצעדה משם בצעדים נמרצים.

בר זקפה גבתה. "משהו לא בסדר עם הסגנית הזאת," מלמלה לעצמה. דמות גבוהה ודקה בעלת רעמת שיער אדומה התקרבה אליה, מכדררת נמרצות כדורסל כתום. בר חשבה שהיא מזהה את הנערה – זו הייתה אורטל מ-י"א3, זו שמתן דיבר עליה זמן מה לפני כן. "היי, בר, מה נשמע? את זוכרת אותי, נכון?" היה לה טון ענייני והיא דברה במין זריזות מוזרה.

"כן," השיבה בר קצרות. "את אורטל מ-י"א3."

אורטל הנהנה נמרצות. "כן, זו אני. תשמעי –" היא רכנה לבר והנמיכה את קולה ללחישה. "תשמעי... נכון את חברה טובה של מתן ירושלמי מי"א2?"

"משהו כזה."

"טוב... אז ככה. את יכולה לעשות בשבילי טובה?"

בר הזדקפה. "כן. בתנאי שזה לא פוגע במישהו מהחברים שלי."

אורטל חייכה בשביעות רצון. "לא, זה לא ייפגע. תדברי איתו עליי, בסדר?"

"מה זאת אומרת, לדבר איתו עלייך. אני יכולה לומר הרבה דברים..." אמרה בר בצחוק קל וקר.

"נו, את יודעת, בכיוון הזה..." אורטל נראתה נבוכה מעט.

"אה, אוקי."

"תודה, ביי." אורטל חייכה בהכרת תודה והתרחקה משם, הכדור הכתום שלה עוד קפץ מעלה-מטה בקצב קבוע.

בר פסעה לכיתתה, עד שנעצרה בפתאומיות. היא נזכרה בליאת, שנעשית נבוכה מעט בכל פעם שמתן התקרב אליהן עם החיוך הגדול והתמידי שלו. היא נזכרה במתן עצמו. במשפט הסתום שאמר לה בערך שבוע קודם לכן, כשהעירה לו על כך שהוא חולמני בזמן האחרון ושאומנם זה לא ייתכן, אך הם לא שמעו מפיו אף הערה צינית אחת באותו היום.

"סתם," ענה לה מתן.

בר התבוננה בו ממושכות ואז הסיטה את מבטה. "זאת מישהי," קבעה.

מתן חייך, מעט באשמה. "אוקי, עלית עליי. אם את חייבת לדעת – זאת משהי שצבע השיער שלה לא מתאים לכינוי שהדבקתי לה." והוא קם והלך משם.

כשנזכרה בכך, נתקפה סחרחורת קלה. מילותיו של מתן הדהדו באוזניה. "צבע שיער שלא דומה לכינוי "היא הכתה על מצחה בחזקה, דבר שלא עשתה זה זמן רב. "אני כל-כך טיפשה," אמרה בקול.

"מה שתגידי..." מלמלה נערה נמוכה שעברה שם, מחייכת בשובבות.

בר נדה לעברה בראשה בקרירות, מנסה לחפות על המבוכה הקלה שחשה.

הסתבכתי.

שקד קראה את ההודעה. 'במה כבר בר יכולה להסתבך?..." חשבה לעצמה. "חוץ מזה, בר תמיד יוצאת טוב, כל הכוונים.' במה הסתבכת? את צריכה שאתקשר אלייך?

- לא, זה בסדר, תודה. אני רק צריכה עצה קטנה.

- יאללה שפכי הכל מותק, בת הדודה שלך תמיד כאן לעודד אותך:)

בר נשכה את שפתיה. תשמעי, אני... הבטחתי למישהי שאני אדבר עליה עם אחד החברים היותר טובים שלי פה... את יודעת, בקטע הזה... אבל עכשיו נזכרתי שחברה ממש טובה שלי כבר חושבת עליו. הקטע זה שהבטחתי לילדה הזאת שאני אדבר עם ידיד שלי רק אם זה לא פוגע שמישהו מהחברים שלי, אז... מה אני אמורה לעשות עכשיו?

שקד קימטה את מצחה בריכוז. אחרי שהבינה שהיא לא תקלוט כלום, גם אם תקרא את ההודעה פעמים רבות, החליטה להתקשר לבר. "בר מותק, לא הבנתי כלום."

בר נאנחה. "תשמעי... יש לי חבר בשם מתן – "

"חבר?!"

"לא נו, ידיד!"

"אה, הקרצייה הזה?"

בר חייכה. חיוך אמיתי שרק שקד, בת דודתה, מסוגלת להוציא ממנה. "כן, הוא. ממה שהבנתי ממנו, הוא מתעניין במשהי מה"חבורה" שלנו, אבל – "

"במי?" קטעה אותה שקד בסקרנות.

"ליאת. את בטח זוכרת אותה. פעם שעברה שבאת אלינו לביקור היא הייתה אצלי."

"אה, הג'ינג'ית הזאת? היא מתוקה!"

"כן, היא. והיא גם מתעניינת במתן... והשיער שלה אדום, לא ג'ינג'י."

"נו, אז מה הבעיה?! תשדכי בניהם!" קראה שקד בשובבות. "וזה אותו דבר."

"הבעיה היא שעכשיו באה אליי איזה מישהי וביקשה ממני לדבר עליה עם מתן. הסכמתי בתנאי שזה לא פוגע בחברים שלי. עכשיו התברר לי שכן. זה עלול לפגוע. מה אני אמורה לעשות עכשיו!" בר עצרה כדי לנשום. "אה, ודרך אגב, זה לא אותו דבר. ג'ינג'י זה כתום."

"טוב תשמעי, דבר ראשון – כל הכבוד שאת ככה דואגת לחברים שלך..." אמרה שקד. "דבר שני, תעשי את הדבר הכי פשוט והכי טבעי בעולם – לכי לזאתי שניגשה אלייך היום ותגידי לה שלא, את לא יכולה לעשות את מה שהיא ביקשה ממך ושיהיה לה המון הצלחה. וזהו." שקד שיחקה בשיערה, משתדלת לשוות לקולה טון החלטי.

"כן, את צודקת. זה מה שאני אעשה."

"אני שמחה," צחקה שקד. "חוץ מזה – מה נשמע בבית הספר והכול?"

"נחמד. חברה שלי עברה מבית הספר שלנו לבית ספר אחר, ביחד עם עוד ידיד שלנו... הוא עכשיו האח החורג שלה."

"וואלה? מגניב! מה, ההורים שלהם התחתנו?"

"כן."

"קול. גם אצלנו יש שני תלמידים חדשים – בן ובת. עם הבן לא כ"כ יצא לי לדבר... הבת דווקא ממש נחמדה. קוראים לה עדי."

"גם לחברה הזאת שלי קוראים עדי. טוב שקד, המורה שלי כאן! ביי."

השיחה נותקה במהירות. שקד החזירה את הסלולארי שלה לתיק וחזרה לקבע את מבטה באלעד, שישב ופטפט עם חבריו, צוחק בקול. צחוקו תמיד הזכיר לה את בובת הליצן שהיה לה כשהיא הייתה קטנה. כשלחצו על בטנו של הליצן, היה נשמע צחוק מתגלגל ומצחיק.

היא הרימה את מבטה כשהבחינה בשליו ויקיר, זוג תאומים שזכו לא פעם לכינוי "הזויים", שנכנסו לכיתה בקול תרועה עליזה.

"שלום חברים!" קרא שליו.

"שלום-שלום!" צחקו כמה נערים שישבו בקדמת הכיתה, אלעד בניהם.

"מה נשמע?" שאל יקיר בחיוך גדול.

"הכל בסדר! מה איתך?" השיב שליו בחיוך זהה.

"אחלה! וואלה, אח שלי לא מפסיק לנָקץ לי!" התלונן יקיר.

"בזה אנחנו דומים גבר," אמר שליו בצער. "גם לי יש אח שמנָקץ לי."

"אבל מיותר לציין שזה הדבר היחיד שמשותף לנו, הא?" ציין יקיר.

חבריהם גיחכו. "דווקא יש לכם עוד דברים משותפים," העיר אחד מהם.

"מה?! אתה בטוח?" שאלו התאומים פה אחד.

"כן," התערב יוסף, לא מרים מבטו מהציור בו היה שקוע. "אתם זהים לגמרי מבחינה חיצונית."

שליו ויקיר התבוננו ממושכות אחד בשני, המומים כביכול. "נ'ההה!" פלטו שניהם לבסוף. "אנחנו לא דומים."

"תראו," הוסיף יקיר. "השיער של שליו נוטה שמאלה, ואילו שלי – ימינה!"

"לא נכון, זה להפך!" אמר שליו. "אבל זה לא משנה; יש לי מסטיקים. מישהו רוצה?"

"גם לי יש מסטיקים. אתה בטוח שלא התבלבלנו בתיק?"

"למה נראה לך?!" קרא שליו בזעזוע עמוק. "מה אנחנו, אחים?!"

קבוצת הבנים פרצה בצחוק משחרר.

שקד חייכה גם היא. היא הייתה רגילה לדיאלוגים מעין אלה בין התאומים שמעולם לא הודו במפורש בקרבתם המשפחתית. דלת הכיתה נפתחה ואילן, גבוה, סנטרו נחוש כתמיד ועיניו הכהות צוחקות, עמד שם, זקוף ובטוח בעצמו. "בוקר טוב," אמר בחיוך ידידותי.

חיוכיהם של קבוצת הבנים נעשו קרים יותר ומרוחקים. "בוקר טוב," ענו בנימוס.

"יאללה, מה אתם יבשים." שקד קמה מקומה. "היי, אני שקד, והדפוקים האלה אלו יוסף, ישי, יואב, צור, איתי, נבו ואלעד. התאומים אלו שליו ויקיר."

אילן התעלם מזעקתם הנואשת של התאומים ("אנחנו לא תאומים!") והתבונן בשקד בעניין. "נעים להכיר," אמר והושיט את ידו. שקד השיבה בחיוך קל. אילן שמט את ידו ומשך בכתפיו.

הנערים, נבוכים מעט מדבריה של שקד, חילצו גם הם חיוך. "היי, מה קורה אילן?"

"אחלה! מה איתכם?"

"בסדר..." מלמלו.

שקד נעצה בהם מבט מוכיח.

"תגיד... מאיזה בית ספר הגעת לכאן?" ניסה נבו להעלות נושא.

"מתיכון "אורות". האמת, ממש נחמד שם."

"היי, אני מכירה את בית הספר הזה," קפצה שקד. "הבת דודה שלי לומדת שם!"

"מגניב," חייך אילן. "אבל אני לא חושב שאני מכיר אותה... אני פחות בקשר עם הבנות שם."

"מה, גם אצלכם זה מעורב?" התעניין ישי.

"לא בדיוק. הכיתות נפרדות. יש מגמות וחוגים מעורבים והפסקה אחת משותפת."

"הפסקה אחת?" גיחך מישהו.

אילן חייך, נבוך מעט. "כן. ככה זה אצלנו. דרך אגב – איפה כל הבנות מהכיתה שלכם? אני רואה פה רק את שקד."

"חלקן תמיד באות ברגע האחרון. החלק השני מסתובבות בין הכיתות או סתם נמצאות בחוץ." השיב צור המתולתל.

"דרך אגב - זה כבר לא "אצלך", זה "אצלם". עכשיו אתה כבר איתנו," חייך יוסף. הפעם כן הרים את עיניו מציורו וסקר את דמותו של אילן. בליבו עלתה צביטה קלה של קנאה, למראה מבנה גפו הגבוה והחטוב של אילן וידיו החזקות למראה.

"תגיד, רוצה לשחק איתנו כדורגל בהפסקה?"

"הממם..." אילן היסס. "האמת, אני הרבה יותר אוהב לשחק כדורסל."

"או, סוף סוף מישהו מסכים איתי," נשמע קול בעל מבטא רוסי כבד. עיניו הכחולות של בוריס בהקו משמחה. "רוצה לשחק איתי אחד-על-אחד בהפסקה?"

"בכיף!" שמח אילן.

"דרך אגב, אילן," התערבה שקד. "אתה חבר טוב של עדי, לא? אתה יודע אולי למה היא לא באה?"

אילן קימט את מצחו והציץ בשעונו. "וואלה, באמת מוזר... היא כבר הייתה אמורה להגיע." שקד העיפה מבט לעבר החלון, אך שום דמות בכיסא גלגלים לא נראתה בנוף שהשתרע לפניה. "טוב, אני אנסה להתקשר אליה," אמר אילן. הוא המתין כדקה ואז ניתק בארשת פנים מאוכזבת. "היא לא עונה."

"תנסה שוב בעוד כמה דקות," הציע יואב בקולו העבה.

דקות בודדות חלפו באיטיות מרגיזה ואילן ניסה שוב את מזלו. "היא שוב לא עונה!" אמר בתמיהה. "וואלה, לא מתאים לה." הוא נראה מוטרד.

ככל שנקפו הדקות, כך גבר הלחץ של אילן. הוא ניסה להתקשר שוב ושוב, אך בכל פעם נחל אכזבה.

השתררה שתיקה טעונה בכיתה. רק בוריס, השלוו תמיד, שבר את הדממה ושאל את השאלה שכל הנוכחים לא העזו לשאול. "מי זאת עדי בכלל?"

אילן ושקד ענו יחד.

"זאת אחותי החורגת."

"זאת החברה שלי מתאמול."

שניהם נעצו מבטים תמהים אחד בשני.

"אחותך החורגת?"

"חברה שלך?"

אילן חייך בעצבנות. אצבעו לא פסקה מלתופף במקצב קבוע ומהיר. "כן. אמא שלי עם אבא שלה," השיב קצרות. "בגלל זה עברנו לכאן."

"אה... חוץ מזה – כן, אני חושבת שהיא כבר נקראת חברה שלי," חייכה שקד.

"ניכר באילן שהדבר לא עניין אותו. השניות נמשכו כנצח, ועדי עוד לא הגיעה. אילן קם ממקומו בפתאומיות. "אני יוצא לכיוון הבית שלנו. אולי אני אמצא אותה בדרך," אמר, מנסה לשמור על קור רוח.

"תגיד לי, מה הלחץ שלך?! כולה לא תגיע בזמן... מי שישמע! היא כבר ילדה גדולה," אמר ישי ושכל את רגליו הארוכות.

אילן בהה בו לרגע. "אתה באמת לא שמת לב אליה אתמול, הא?"

"לא הגעתי אתמול לבית הספר," ענה הוא.

"טוב, אז תדע לך – היא נכה. בגלל זה אני דואג."

"אה." ישי נראה נבוך משהו. "מצטער."

"זה בסדר..." מלמל אילן. טוב, אני הולך."

דלת הכיתה נפתחה בפתאומיות ומבטי כולם הופנו אליה במהירות, אך הם התאכזבו למראה דמותה העגלגלה של המורה להיסטוריה. "לאן אתה הולך?" שאלה בתקיפות.

"סליחה, המורה, אבל אחותי החורגת עוד לא הגיעה ואני דואג לשלומה. זאת עדי... הנכה שהגיעה איתי אתמול לכיתה."

דפנה סקרה את דמותו הנחושה. "ואם אגיד לך שאני לא מרשה לך ללכת?"

אילן הישיר אליה מבטו. "אז אני בכל זאת אלך," אמר.

המורה הניחה את תיק הצד שלה על השולחן. "אין לך אישור," החליטה.

"זה לא – " הסלולארי שלי צלצל והוא שלף אותו במהירות מכיסו. "זאת עדי!" אמר בשמחה. "הלו? עדי? הכל בסדר איתך? ניסיתי להתקשר אלייך המון פעמים! איפה את בכלל?!"

"אילן," אמרה בקול רועד. "הייתה תאונה. יונתן ונטע נפגעו."